זה קטע שכתבתי לפני שנה.. כמעט.. ועד עכשיו לא פרסמתי אותו.. הוא לא כתוב על משהו אמיתי.. סתם פחדים שלי.. זה כתוב על כמה אנשים שאני מכירה.. מממ זהו.. קריאה מהנה:
והיא עוד שם מביטה אל האופק כמו מחכה לחלום שכבר לא יתגשם, שעתיד היה לבוא אך נמוג באוויר הקפוא, שהחוויר את פניה אפילו יותר משהיו קודם. והיא עוד לוחשת אליך בשקט בתקווה אחרונה שכבר כמעט ואינה קיימת היא לוחשת לך לחזור. מבחוץ היא רועדת מקור אך מבפנים ליבה עולה בלהבות שהדלקת והותרת כך. היא לא מאשימה אותך, היא מבכה על כך שאין מי שינחם אותה. בסיפור של דמעות שהיה כל כך קסום כמעט אגדתי. נזכרת ברגעי אושר שהציפו אותה מבפנים שמלאו את כל עולמה ביופי וטוהר בשלווה שהשרו עליה אווירה רגועה כשאתה היית שם לחמם, לחבק, לאהוב, לכעוס, לסלוח, ללטף, לתמוך. כשהכל התחיל היא הייתה עצובה בגללך שלא אהבת היא נותרה לבדה בלי אדם שיאהב. ואתה באת ולחשת לה שאתה כל כך אוהב, היא הייתה המומה. לעולם לא האמינה שיש מישהו בכלל בעולם שמסוגל לאהוב אותה כפי שאתה אוהב. היא התקרבה אליך ונישקה אותך, בדיוק כמו שהבטיחה שתעשה אם תאמר לה שאתה אוהב. אז היא התחילה ללכת. היא חשבה שאולי תעצור אותה ותנסה להגיד לה משהו, תגיד לה שאתה כל כך אוהב ורוצה שתהיו ביחד אבל לא. היא כבר החלה לאבד תקווה. אך אחרי יומיים בערך כשבאת אליה עם דובי קטן וחמוד ושאלת אותה אם הנשיקה הזאת אומרת שגם היא אוהבת? היא ענתה לך שכן, וחייכה חיוך מתוק. חייכת אליה בחזרה ואמרת אז אממ.. את אממ.. את רוצה ש.. שנהיה ביחד? היא אמרה לך שברור שכן ונתנה לך נשיקה קטנה. באותו רגע היא פשוט הייתה הכי מאושרת בעולם. כמו מתוך חלום הכל קרה, כל כך שברירי מפחדת שאולי בעוד רגע יתנפץ החלום היפה לאלפי רסיסים. צובטת את עצמה, לא מאמינה לכל מה שקרה. אך לא, זה לא היה חלום זוהי המציאות שסוף סוף מתנהלת בדיוק כמו שהיא תמיד חלמה. ולרגע עוד חוזרת למציאות. יושבת מול שמיים שחורים ורק כמה כוכבים מנצנצים למעלה, לא יודעים מה עובר בליבה. והיא מביטה אל השמיים ובוכה כי אין לה דבר טוב יותר לעשות, בוכה ומריצה סיפור של שנים ארוכות איתך בראשה. כותבת הכל על דף. אך כלום לא יוכל לתעד את כל הזיכרון ממך כל מה שהיה, כל הרגעים ביחד. בעיקר עכשיו כשהייתה רגילה לשבת איתך לילות ארוכים של בהייה בשמיים וצפייה בכוכבים ביחד, הזיכרון המתוק מהלילות הארוכים האלו ביחד נגמר כשהיא נזכרת שהיא כאן לבדה, שאינך איתה מזילה עוד דמעה וממשיכה להיזכר. כל אותם הימים שהייתם מתבודדים בבית הספר סתם כדי להתרחק מכל העולם. כל הימים שהיא הייתה כל כך עצובה ובאה רק אליך כדי לחפש מישהו שירגיע אותה, ויגיד לה שהכל טוב ויהיה בסדר. הרגעים שהכל התחיל, שהכל היה עוד חדש. שכולם אמרו לכם שתהיו ביחד, ולעולם לא האמנתם. שמבטך משך אותך אליה בלי שתשים לב. ומבטה היה חוזר אליך עם חיוך מתוק. שלעולם לא רציתם להאמין שאתם אוהבים אחד את השני. את כל הריבים שלכם שתמיד הסתיימו מתישהו בחיבוק אוהב, או בנשיקה מתוקה שהשכיחה את כל מה שהיה. והיא עוד עומדת שם ומחכה לך למרות שיודעת שכבר לא תבוא. היא ממשיכה לאהוב, אך מפסיקה לחיות. מביטה באוויר כאילו שהוא אתה מחייכת באהבה ועוד כואב. איך הנורא מכל יכול היה לקרות. להרוס את הסיפור הכל כך מושלם. שכולם קנאו בו ורצו אותו לעצמם. היא הייתה מעדיפה לדעת שאתה עם אחרת, שאינך אוהב אותה יותר. שאתה גר רחוק, גם אם לא תשוב, אפילו שאתה שונא אותה, ואינך מוכן לראותה. אך לא הייתה מוכנה לקבל את העובדה שלא תראה אותך עוד לעולם לא מפני שאינך רוצה, או אינך אוהב אותה עוד. אלא מפני שכמו פרחים רבים אחרים, גם אתה נקטפת ממנה. וסיפרו לה שברגע האחרון עוד צעקת שייקחו אותך אליה, ושאתה רוצה רק להיפרד להגיד לה כמה אתה אוהב אותה. אך היא לא הספיקה לבוא ולראות אותך ברגעיך האחרונים. גם לקברך להיפרד ממך עוד לא הלכה. כי אינה יכולה לשאת את גודל הכאב ששורר. אינה מוכנה לקבל את העובדה שזהו, כאן הכל נגמר, אינה תראה אותך עוד, אינה תרגיש את חום גופך, את נשיקותיך המתוקות, את חיבוקך האוהב.הכל איתך היה מבחינתה תמים עדיין. איך בניתם את העתיד כבר אמרת שיהיה לכם בית גדול 2 ילדים וחתול. איך סיפור האגדה הנצחי הזה בן רגע הפך לסיפור קשה וכואב? לאף אחד אין תשובה. אומרים שדברים טובים נגמרים ברגעים הכי טובים שלהם וכנראה שזה היה הרגע שהכל נגמר. רק לפני שבועיים הבטחת לה שלעולם לא תיפרדו שלא משנה כמה אתה רחוק ממנה, שלא תשכח כמה אתה אוהב אותה ורוצה להיות איתה. היא חיבקה אותך ואמרה שכלום לא יפריד בניכם. אבל היא לא ידעה שהמוות הוא זה שיפריד בניכם. היא ממשיכה לבכות אך ללא כל תקווה כבר, כותבת עוד כמה מילים להנציח הכל, לא לשכוח דבר מכל מה שעברתם יחד. ואז מרימה עיניה מעלה ורואה כוכב מנצנץ ואז נופל היא מבקשת שהכל יגמר שתהיה מסוגלת להפסיק לכאוב על אהבתה אליך ותהיה מסוגלת לאהוב אחר, שלעולם לא תהיה עצובה בגלל המרחק ממך, בדיוק כמו שהבטיחה לך. מביטה שוב אל השמיים ורואה כוכב נוסף ואור הכוכב מקרין עליה ברכות. האור מפריע לה, לפתע פוקחת עיניה שומעת דפיקות בדלת ורואה אותך, יפה מאי פעם. בוקר טוב מה אתה עושה פה בשעה כזאת מוקדמת? ואתה רק משיב לה בלחישה הייתי חייב לבוא רציתי להגיד שאני אוהב אותך...





