סיפור קצר שלי [=

" אם לא הייתה את התאונה הזאת, לא הייתי נכה עכשיו " רותם אמרה למטפלת שלה שישבה לידה.
"תאמיני לי את תראי , הכל יעבור. את רק צריכה לעבור את הטיפולים האלה. "
" הטיפולים האלה לא עוזרים " היא אמרה.. " שומדבר לא עוזר במצב שלי. "
" בטח שכן, את תראי עוד הכל יהיה טוב. "
" לא נכון " היא אמרה ודמעות זלגו מעייניה.
המטפלת עזרה לה להגיע למטבח והכינה לשתיהן אוכל.
רותם אכלה בעצב את האוכל, היא רק חשבה עליו.
חשבה על הילד שבעצם בגללו היא עוד מסוגלת לחיות.
פעם, הריקוד היה החיים שלה. עכשיו הוא החיים שלה. רק הוא.
רותם ידעה שלעולם היא לא תחזור לרקוד ואיבדה תקווה, אבל לגביו שומדבר עוד לא אבוד.
למרותשלא דיברו, למרות שמעולם לא ראו אחד את השני, רותם שמה לב אליו ואהבה אותו תמיד
אף אחד לא ידע על אהבתה אליו. כולם היו צוחקים עלייה. שילדה כמוה אוהבת בנאדם כל כך יפה וטוב=\
יום אחרי, המטפלת שלה לקחה אותה לבית ספר.
כולם בכיתה ראו אותה, היו כאלה שריחמו עלייה, היו כאלה שצחקו עלייה.
אבל רותם לא היה אכפת, היא ידעה שזה יהיה המצב.
למרות שהרבה צחקו עלייה, החברות שלה תמיד נשארו איתה. הם עזרו לה בכל מצב והגנו עלייה מפני אלה שרק רוצים להזיק לה.
לקראת ההפסקה של אותו היום היא הייתה בקפיטריה עם אחת החברות שלה ואז הוא ניכנס, היא הסתכלה עליו כמה שניות והייתה בהלם.
כמה שהוא השתנה מאז והיא ראתה אותו הפעם האחרונה.
המשקפיים שעל עיניו הסתירו את עיניו הירוקות שכל כך אהבה להביט בהן, הוא ישב עם חברים שלו ודיבר איתם עד שהוא תפס את המבט שלה.
לא עניין אותו כל כך, אבל הוא שם לב שהיא מסתכלת עליו ולא הבין למה.
אחרי ההפסקה הם חזרו לכיתה ולמדו.. היא הייתה עצובה, אף אחד לא הבין למה.
רק היא ידעה.. היא הייתה עצובה כי גם כשהוא שם לב שהיא מסתכלת עליו הוא לא הלך אליה.
היא כל כך רצתה להכיר את הבנאדם מאחורי העיניים הירוקות היפות האלה שנהגה להסתכל עליהם כל יום.
כשהסתיים היום לא היה מי שיעזור לה להגיע לשער אז היא התנגשה בכל מני ילדים, היו כאלה שאפילו הציקו לה בכוונה.
עד שהיא התנגשה בו.
" אוי סליחה את בסדר? " הוא אמר והביט בה.
העיניים שלו פשוט היו מקור האושר שלה, בלעדיהם לא היו לה חיים.
" זה בסדר " היא אמרה והמשיכה הלאה.
" אני לא יכול ככה, אני מצטער. בואי אני יעזור לך "
" טוב " היא ענתה לו והוא לקח אותה עד לשער.
היא ראתה את המטפלת שלה וחייכה אליה, היא הייתה הכי מאושרת שבעולם. הוא דיבר איתה סופסוף.
" תודה רבה לך " המטפלת אמרה לו והוא חייך אלייה.
מבפנים רותם רצתה גם לצרוח לו תודה, אבל היא לא יכולה.
הוא הלך מבלי לדעת שהיא כל כך אוהבת אותו ומודה לו שעזר לה.
היא חזרה הביתה,אכלה ועשתה את מה שצריך ואז הייתה בחדר שלה.
לא היה לה כל כך מה לעשות אז היא התחברה לאיסיקיו ודיברה עם חברים שלה עד שנשמעה דפיקה בדלת..
בפתח עמדה המטפלת שלה..
" מה? "
" בא אלייך מישהו "
" מי כבר יכול לבוא לנכה כמוני? " היא אמרה ביובש ואז ראתה אותו, את האהוב שלה.
" מה אתה עושה פה? " היא אמרה ועינייה נצצו מאושר.
" אני .. אממ.. אני פשוט רציתי לראות מה שלומך, אני לא התכוונתי להתנגש בך. "
" זה בסדר, אני יודעת שלא עשית את זה בכוונה. " היא אמרה בחיוך והוא התקרב אלייה.
הוא הביט בעינייה ונישק אותה.
היא הייתה בהלם, היא לא חשבה שזה יצא ככה.
היא הסמיקה בבישנות והוא חייך, מנשיקה קטנה זה הפך לנשיקה גדולה מאוד, מלאת אהבה.
" אני אוהב אותך, למרות שמעולם לא דיברנו. " הוא אמר ועינייו נצצו.
" גם אני " היא אמרה בשקט, הם המשיכו להתנשק ולהתחבק שם עד שהוא היה חייב לזוז הביתה.
היא נישארה לבד, היא הייתה המומה.
היא ישר התקשרה לשירי חברה שלה וסיפרה לה הכל.
" אולי תהיו חברים? " היא ישר אמרה לה.
" אני לא כל כך בטוחה שהוא רוצה.. "
" אבל הוא אמר שהוא אוהב אותך..מה איכפת לך? תנסו.. " היא אמרה ורותם חשבה שאולי זה דווקא רעיון טוב. היא תבוא אליו ותדבר איתו על זה.. בתקווה שהוא יסכים.
" הוא פשוט מקור החיים שלי, עם לא הוא הייתי מתאבדת ממזמן "
" לאא.. אל תדברי שטויות. גם בלעדיו החיים שלך בסדר גמור. ,
" לא כל כך " היא אמרה, הם דיברו עוד קצת ואז הסתיימה השיחה
הגיע הערב, רותם הלכה לישון וחיכתה רק ליום הבא.
בבוקר היא הגיעה לבית ספר.. אף אחד כמעט לא היה.. רק כמה.
היא הגיעה לכיתה ושמה את התיק שלה במקום ויצאה החוצה.
היא הסתכלה לאורך המסרון וראתה אותו מתנשק עם מישהי אחרת.
הלב שלה פשוט נישבר לרסיסים קטנטנים , היא הלכה ויצאה מהשער והלכה הביתה.
היא ניסתה להגיע בכוחות עצמה אל החדר שלה, היא פתחה את החלון. קמה מהכיסא שלה על רגלייה, והסתכלה על השמיים.
" הוא היה הבנאדם היחיד שהצליח להחזיק אותי בחיים. רק ביגללו אני חיה. עכשיו גם אותו אין " היא אמרה ופשוט ק פ צ ה.

ומה שקרה באמת?!
הילד שאותו היא ראתה לא היה באמת הילד שהיא אהבה, אלא מישהו שפשוט דומה לו.
היא קפצה מבלי לדעת שהוא אוהב אותה באמת, כמה דקות אחרי זה נשלחה אליה הודעה לפלאפון...
ההודעה הייתה :
" מאמי שלי לא יכולתי לבוא היום לבית ספר.. אני לא מרגיש טוב. אני יבוא אלייך אחרי הצהריים. "
באותו הזמן, היא כבר לא הייתה בחיים.
עם היא רק הייתה מחכה עוד קצת, היא הייתה מבינה שהוא מאוהב בה הרבה יותר ממה שהיא מאוהבת בו.