(הקטע הזה מתאים לעוד יומיים ל10.3 אבל אני כותבת אותו עכשיו,כאילו שזה אותו היום)
היום,זה יום ההולדת שלך,כבר ה69.
לפני 16 שנה בערך אני נולדתי,חודש אחריך.
הייתי נכדתך היחידה,הבכורה.
כבר אז,כשאמא הייתה בהיריון התפללת כל הזמן לחיות,
להספיק לראות אותי,
לפחות לראות נכד אחד ולהיות גאה.
וכן,חלומך התגשם!
זכית לראות אותי.
אבל אני? לא זכיתי לראות אותך.
עוד לפני שנולדתי,
בערך 3 חודשים לפני
נודע לך שחלית בסרטן הגרון.
אז,
לפני 16 שנה לא הייתה לזה תרופה.
ימיך היו ספורים,וכולם ידעו.
סבתא,אמא והדודים.
חודש אחרי יום הולדך אני נולדתי,
ואתה היית כל כך מאושר.
סיפרו לי שאהבת אותי מאוד
שהודת לה' בכל יום על לידתי.
סיפרו לי עוד סיפורים עלייך,כל כך הרבה!
שאני כל כך מצטערת שלא הספקתי להכיר.
להכיר בן אדם אוהב ותומך,
מאושר תמיד,דואג לכולם.
בחודש הראשון לחיי פחדת,
פחדת להחזיק בי,לגעת.
פחדת להזיק לי,או להפיל בטעות כי הייתי קטנה.
אחרי חודש בערך כבר לקחת אותי בידיך,
חיבקת,נישקת,אהבת.
היית לוקח אותי בעגלה ולוחש מילים יפות,
מילים שאז לא יכולתי להבין,
סך הכל תינוקת בת חודש.
סיפרו לי שהבטחת לי,
שכשאני אגדל אתה תיקח אותי לכל מיני מקומות,
שהבטחת לי שתבוא איתי ביומי הראשון בגן,ובבית הספר.
אבל איפה כל ההבטחות נעלמו?
3 חודשים אחרי לידתי הלכת.
אני?כאילו לא הכרתי אותך,
סך הכל ילדה בת 3 חודשים,מה היא מבינה?
וזהו.
כבר לא חיבקת,נישקת,דאגת.
כבר לא היית איתי.
וכמו השנה?
כל שנה אני נזכרת מחדש,
בסבא שהיה לי,
שאני נכדתו הבכורה,היחידה שהוא ראה מבין 11 נכדים.
וכל שנה,הזיכרונות עולים.
מתבוננת בתמונתך שתלויה על הקיר,
והדמעות פשוט זולגות.
זה קורה 3פעמים בשנה.
ביום הולדתך,
ביום הולדתי,כשאני יודעת שהבטחת לי,שתמיד תהיה איתי,ואתה לא כאן!
וביום האזכרה שלך.
אלה,ה3 ימים הכי כואבים בשנה,
עם הכי הרבה בכי וכאב,
כאב עלייך,שהלכת.
על מישהו שהכרתי רק מסיפורים
אבל תמיד תמיד יהיה איתי.
__________________________
כתבתי את זה על סבא שלי,ז"ל.
אני יודעת שהכתיבה לא משהו אבל זה יוצא לי מהלב,ולי זה הכי חשוב.
כל כך הרבה דמעות ירדו בזמן שכתבתי...
כל כך כואב להיזכר,אבל הייתי חייבת לפרוק את הרגשות האלה =\
מרינה..





