יש המסתכלים, העוברים והשבים, מסתכלים לבית הגדול, שניצב מלפניהם.
אומרים יש שם נסיכה יפהפייה.
את שמה אף אחד לא ידע, אולי כי אינה יצאה מהבית אף פעם.
משערים כי אין לה בשביל מה לצאת החוצה.
חדרה די גדול בשביל להכיל את האור שמאיר מן החלון.
אומרים כי לא בכתה שהייתה תינוקת.
הרי למה לה לבכות, יש לה את המשפחה הכי טובה שאפשר למצוא.
הוריה תומכים. נתנו לה כל מה שרצתה.
יש האומרים כי לעולם לא ביקשה דבר.
הרי למה לה לבקש? את הכל היא כבר קיבלה.
יש האומרים כי לעולם לא חייכה.
אולי כי באמת, היא לא הייתה מאושרת.
אף אחד לא חשב על האפשרות, שאולי הנסיכה צריכה קצת פרטיות.
אולי היא צריכה לנוח מעודף השלמוּת.
אולי נמאס לה, אולי היא מקבלת בדיוק את ההפך.
מי ניסה לחשוב על הדמעות הזולגות על לחייה הרכות?
מי ניסה לחשוב אפילו קצת, על מה היא באמת רצתה?
אולי גודל החדר שלה לא משנה בכלל, אולי היא רק רוצה מישהו לחלוק איתו את רגשותיה?
אולי אפילו לא משנה לה כמה כסף היה לה, היא רק הייתה רוצה חיבוק חם.
אולי הייתה רוצה אהבה אמיתית? אולי הייתה רוצה את הירח, או את הכוכבים?
אף אחד בעצם לא יכול לנחש.
היא מעולם לא ביטאה את רגשותיה באיזו שהיא צורה.
לא היה לה אכפת בכלל מה אחרים אומרים.
שפתיה היו חתומות, אנשים היו רוצים לראות אותה מחייכת.
אבל היא לא יכלה לחייך.
היא פשוט לא נסיכה שמחייכת.
מקווה שתאהבוו
אוהבבת מלאא
בריי כהןן😊





