היא שכבה שם, על סלע ישן
כמו אבן שאין לה הופכין, וחשבה עליו, על כמה זמן שהיא לא ראתה אותו.
הנפש שלה זעקה לחום גופו שוב,
ודעתה נסחפה לרגעים הכי יפים, הכי אינטימיים שהיו פעם להם.
וחבל זאת לא מילה, זה אפילו לא תיאור, זה אפילו לא התחלה.
זעקת אהבתה כרעם לשמי האלוהים ורק יגון נדמה לה שהיא חווה.
נדמה שכל גורם של אושר שניצב לפתע בחייה , נלקח ממנה כלא היה,
ומותיר אחריו שובל של צרחות חסרות טעם,ככה הם חייה.
הרצון לקרוע משהו, להרוס, להכות, להזיק ..מעולם לא היה גדול יותר.
רצון לגרום למשהו להינזק כשם שניזוק ליבה.
הרצון להכאיב כשם שהיא עצמה כאבה.
הרצון לכעוס, אך אין, אין על מי..
לכעוס על נשמת אהובה שניתק מליבה בבת אחת.
לו רק יכלה להיות שם איתו,היא מבקשת לברוח .
לא למוות, כי חייה ימשיכו בשבילו,
רק לנוח,
רק לישון.
מדהיםםםם(:
אוהההבתת מלאא
בריי כהן😊
איזהה עצוב אבל מדהיםם
יש לך כישרון ענקי מאמי
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
מהמם 😊
אני חולהההההה
על הכתיבה שלך !
אוהבת
מאיה
עצובייי
אבל מדהיםםם
את ממש כישרונית
אל תפסיקי לרשוםםם
מור'צי 😊
