היא יושבת באפילה , עטופה בהבטחות שאף אחד לא הצליח לקיים.
היא מזמזמת שיר ערש ישן , מנסה להירדם .
היא נחנקת בערפל של השנאה, שעוטף אותה , ומזכיר לה ..בדידות מהי.
והכל בוער, ואין מנוס מן האפילה.
והדמעות מתאבנות, מתקשות לאט לאט כמו הלב.
היא יושבת באפילה, יודעת שלאף אחד לא אכפת.
הכל מתכלה בפנים, הכל נשרף .
ואין שום דמעות שיכבו את הלהבה ,
ואין שום איש , שיציל אותה מעצמה.
כל הטעויות, ההבטחות והשקרים ... מתערבבים למחול אחרון,
ריקוד המוות .
והשריפה שבפנים , מכלה את כל האהבה,
את כל הרגשות ,כל התקוות ליום חדש,
כל החלומות הכמוסים
כל הזיכרונות, האנשים,
החיוכים... שנראים כמו צלקת ישנה,
על פניה החיוורים.
והיא מפסיקה מלהתקיים, מפסיקה מלהיות.
היא קופאת , לאט לאט מתאבנת .
היא מזמזמת שיר ערש ישן ,מנסה להירדם.
אבל הצרחות שבפנים.. לא שוקטות,
הסערה שבפנים, לא מתפוגגת
היא יושבת באפילה , והכל בוער ...
הכל נשרף.. בתוכה.





