בבוקר בשעה שכולם רק מתעוררים
את נעלמת בין כל העננים.
הם קמים ומתארגנים לקראת הבוקר
ואילו את? מהלילה מלאה באושר.
את נעלמת בתוך ההמון נבלעת
והם? הם לא יודעים על קיומך, לא יודעים מה שאת יודעת.
את מביטה בהם ורואה הרבה שוני,
בין העולם שלך לעולם שלהם, בינך ובינם.
בין החיים שלהם לחייך שלך.
את שותקת, לא אומרת להם מילה.
הם לא צריכים לדעת,
את רואה אותם אך הם בך לא מבחינים.
את מביטה בהם רואה איך הם מתייחסים לדברים הקטנים.
לדברים שלא באמת חשובים, דברים תפלים.
את מנסה ללמד אותם, להראות להם,
אך הם בשלהם, לא מבינים ולא באמת רוצים.
את כבר מזמן ויתרת..
את חוזרת רק כדיי לראות ולהבחין,
כיצד הם הורסים את עתידם במו ידיהם..
את מביטה ולא מבינה..
את רואה ורוצה למעוק,
אך הדבר היחיד שאת בעצם עושה זה רק לשתוק..
הם הורסים ונהרסים, הם יודעים ולא יודעים.
מבינים ולא רוצים,
ה עושים כל כך הרבה דברים.
דברים לא משמעותיים.
את ויתרת, ועדיין מוותרת..
את לא צועקת ואפילו לא מנסה את רק שותקת..
אך דבר אחד את יודעת.. יגיע יום והם יצטערו,
אבל כנראה שזה יהיה מאוחר
הדבר היחיד שאת עושה זה לשבת שם, אישם בין העננים,
להביט על כולם מלמעלה,
את רק מסתלכת וצופה ופשוט מחכה..
בבוקר בשעה שכולם מתעוררים,
את נעלמת בין כל העננים..





