היא מביטה במראה
לא יודעת אם זה נכון מה שהיא רואה היא מביטה שוב ושוב ושוב
ולא מאמינה.
היא מפחדת וחוששת, כל התחושות האלו מלוות אותה תמיד וילוו אותה גם בעתיד.
היא מורידה את הכובע שעל ראשה מבינה שלא נשארו יותר שערות על ראשה.
היא מורידה אחת אחת, לאט לאט ועם כל שערה שנושרת לה יורדת יחד דמעה ועוד דמעה ועוד שערה.
והיא בוכה בכי חזק מעמקי נשמתה. היא חוששת ופוחדת, היא מפחדת מהמוות, היא יודעת שהוא קרב,
היא יודעת שלא נשאר לה הרבה זמן והכל אצלה כל כך מבולבל כל כך לא מובן.
היא מחכה, לא מצפה, אך מבינה שלא נותר לה אלא לחכות, למוות,
אין לה כל כך מה לעשות..
להילחם? היא ניסתה, ולא כל כך הצליחה כי המוות חזק יותר ממנה..
היא ניסתה-עברה טיפולים, ניתוחים וכלום לא עזר, המוות ניצח והוא קרב ויגיע, היא יודעת
היא משפילה מבטה, מהפחד, היא לא מסוגלת יותר לראות,
מביטה לרצפה, כל כך הרבה דברים עוברים לה בראש,
כל התקופה שהייתה, כל החברים שעזבו אותה,
לא נשאר לה אף אחד בעצם, רק משפחתה, שכל כך דואגת, אך אף אחד מהם לא מבין מה היא באמת צריכה,
מה היא רוצה,
כולם דואגים לשלומה, אך לא מבינים שהדבר היחיד שהיא צריכה עכשיו זה רק חיבוק ואולי גם נשיקה,
אף אחד לא מבין כמה אהבה היא צריכה,
כמה שהעידוד הפנימי של נפשה זה הדבר היחיד שיכול לעזור לה,
היא רוצה רק את זה, ולא שום דבר אחר,
היא לא רוצה למהר, אך אין מה לעשות, היא יודעת, הפנימה כבר מזמן, היא מבינה שלא נותר דבר..
היא שוב מיישרת את מבטה,
מביטה למראה, ושוב בוכה,
היא נופלת על הארץ, ולא פוצה את פיה לשנייה, לא אומרת מילה
לבסוף היא רק לוחשת "לא נותר לי דבר"
וכך, אט אט.. היא נאבדת בתוך ההמון,
וכך, לאט לאט המראה מתנפצת לרסיסים,
חלקים של זכוכית שלא ניתן להשלים..





