דחוף! אני חייבת לפרוק... למרות שאתם לא מכירים

טוב.. אז ככה.. קוראים לי אנה ואני בת 17..אני יודעת שאולי לא איכפת לכם אבל אני פשוט חייבת לפרוק את זה.. וכניראה זאת גם ההודעה האחרונה שלי... טוב אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל... החיים שלי הם כבר לא חיים... והלב שלי הוא פצע ענק שמסרב להחלים.... אולי זה יראה לכם קלישאה.. ותחשבו לעצמכם "היא כולה בת 17 ומה היא ביכלל מבינה מהחיים שלה..." אבל תאמינו לי שאני מבינה.. ואני לא רושמת פה סתם את מה שאני רושמת.... אז ככה... זה ביכלל לא קל לגור בבית קטן של 2 חדרים עם אבא חורג נרקומן ואמא שכל היום בעבודה.. נכון אולי אתם חושבים לעצמכם "אז מה" אבל לחיות במצב הזה 14 שנה זה לא קל...לא לקבל את תשומת הלב הנידרשת.... אני אפילו לא היכרתי את אבא האמיתי שלי. הוא היה בכלא.. וכשהוא יצא אז הוא נפטר ממנת יתר כשהייתי בכיתה ה'... להיות בלי חברים זה עוד יותר קשה...אפילו חברת אמת אחת שאת יכולה ליסמוך עלייה ולשתף אותה... אני הולכת ברחוב וחוצה את הכביש בלי להיסתכל ביכלל... אפילו לא איכפת לי מהתוצאות.. באשר הן... תגידו לדעתכם זה לא כואב? זה לא כואב ליראות את אמא שלכם כלואה באזיקים בוכה וצועקת ומי שכלא אותה היה האבא החורג שהישתגע ביגלל סמים.. וזה לא יותר כואב כשאישפזו אותו בבית משוגעים והאמא הבטיחה שהוא לא יחזור לגור איתנו... ואז היא החזירה אותו... זה לא כואב לחזור כל יום הבייתה ולדעת שאין מי שיחכה לך עם חיבוק וישאל לשלומך... או יכין לך אוכל חם.. מילא להכין... זה לא יותר כואב לפתוח את המקרר ולהיווכח שאין שם כלום חוץ מכמה עטיפות ושאריות מזון? וזה על בסיס יומי כימעט....הבנאדם היחיד שסמכת עליו שהייתי פתוחה איתו.. לא הבין אותי... הוא אמר לי "אני לא מבין מה יש לך, בגלל זה בשנה שעברה נפרדתי ממך" בטח שאתה לא תבין.. כשאתה ילד של אמאל'ה ויש לך כל מה שאתה רוצה...! טוב אז אני לא רואה המשך לחיים שלי... אני לא רואה שום פיתרון או דרך... אני כבר במצב מיתמשך.. איבדתי את כל הכייף שבלחיות.. דברים שפעם ניראו לי הדבר הכי כייף שיש כבר לא מעניינים אותי...אני נימצאת במצב שאני כל יום או לילה בוכה... בלילה עד שאני נירדמת אז כל הלילה יש לי חלומות מוזרים שאני אפילו לא יכולה להסביר.. המוח שלי כל הזמן בפעילות ואני מיתעוררת עוד יותר עייפה... הבעיה שאני כבר לא רואה שום תוכן בחיים... כבר שום דבר לא יעזור לי...אם אתם עדיין חושבים שאלו גחמות של נערה מיתבגרת ממוצעת אז לא... אם הייתם ניכנסים לביית שלי הייתם מבינים.. אני מיתביישת להביא חברים הבייתה... טוב אז אני חושבת שהחיים שלי הם כמו חומה שעוצרת אותי מלהמשיך... אז כניראה אני יעשה את מה שחשבתי לעשות.. וזהו רק רציתי לשתף אותכם... אז תודה למי שקרא את זה עד פה (כי זה באמת היה ארוך) ואני באמת מקווה שלא יהיו לכם כאלה חים כי זה באמת קצה הקרחון מה שסיפרתי לכם..אז תודה ולהיתראות...