בסרטים, יותר מאשר בחיים, אנחנו רוצים לראות את הכל- תשוקה, אהבה, כאב וגאולה.
לפניכם כמה סרטי אהבה גדולים שנחרטו בזיכרונם של מביני דבר או שניים,
באדיבות ספריית הדי.וי.די "זמנים מודרניים".
סדר היום ב"ולנטיינס דיי" מתנהל לפי כללי טקס ברורים:
בבוקר שולחים sms עם לב קטן או כרטיס אהבה אלקטרוני עם קופידון קטן,
ובערב שוכרים סרט רומנטי בספריית די-וי-די וצופים בו מסטולים... מאהבה.
הודעות במייל ובסלולרי קל לכתוב: כמה מילות אהבה תמציתיות כמו "אוהב אותך", "אוהבת אותך",
"מתה עליך" בתוספת סימני נקודתיים וסוגריים ימניים, וזהו, נגמר עניין.
אבל לבחור סרט לשניים אחרי יום עבודה ובקבוק יין, זה כבר לא כל כך פשוט.
דרך אגב, פעם, מזמן, כשהרומאים חגגו את הגרסה העתיקה לחג האהבה, טקס החיזור כלל הגרלה
בין הגברים על הפרטנריות שלהם לשנה הקרובה.
הכניסו פתקים עם שמות הנשים לאיזו קסדה רומאית, והגברים שלפו כל אחד לפי תורו את בחירת לבו...
או ידו, בעצם.
במחווה רומנטית מרגשת כל כך אף סרט לא יכול להתחרות, אולם בכל זאת ישיבה על הספה וצפייה
משותפת בסרט רומנטי בסלון החשוך (בלי שאף אחד מבני הזוג יירדם, כמובן) היא דבר טוב, בסך הכול.
ארבע הצעות למשחק המקדים ל"סקס חג האהבה":
ליידי נץ
אם אתם מרגישים שקללת הקריירה מונעת מכם להתראות עם בני זוגכם (אם את, למשל, עושה
משמרות לילה בבית חולים, ואתה עובד באיזה פארק תעשיות בראש העין), תוכלו להזדהות בקלות עם
איזבו ונבאר, זוג שסבל מבעיות תקשורת דומות. איזבו (מישל פייפר הצעירה בעיניים כחולות ובלונד
ענוגים במיוחד) ונבאר (רוטגר האוור בליהוק תמוה) התאהבו אי שם בימי הביניים. הוא היה מפקד
המשמר של בישוף אכזר, היא הייתה נערה בלונדינית שהסתובבה משום מה בחצר הבישוף. הבישוף
התאהב בה עד מעל הראש, אולם היא נענתה דווקא לחיזוריו של נבאר. הבישוף הפגוע הטיל עליהם
קללה: היא תהיה נץ ביום, והוא יהיה זאב בלילה. כך יהיו לנצח ביחד, ולנצח לבד. למזלם מתיו
ברודריק הנהדר מתגייס לעזרתם, ובכוחות משותפים הם מצליחים להתיר את הכישוף ולחזור לנורמאליות.
ריצ'רד דונר ביים באמצע האייטיז פנטזיה, שהייתה שנייה אמנם באיכותה לאחותה באותו עשור,
הנסיכה הקסומה, ולוותה באחד מהפסקולים הגרועים בהיסטוריה של הסרט המדבר
(חוסר התאמה מוחלט כל כך בין עלילה ומוזיקה היה אפשרי כנראה רק בשנות השמונים), אבל ריגשה
אותנו בשנותינו הצעירות. יש משהו בסיפור האהבה הזה שקשה לעמוד בפניו. אולי אלה פניה היפהפיות
של מישל פייפר, שמעולם לא נראו, ולעולם לא ייראו, מדהימים יותר. ואולי פשוט קשה שלא להתרגש
מאגדה שבה קסם האהבה חזק מקסם הכישוף והשנאה. (שמעון דיאמנט)
נוטינג היל
החיים הם לא סרט, עובדה כואבת אבל נכונה. אבל אם זה לא היה כל כך נכון והייתי מקבלת את
ההזדמנות לחיות בסרט, הייתי בוחרת ב"נוטינג היל".
הייתי רוצה להיות אנה סקוט (ג'וליה רוברטס) ולא בגלל שהיא מדהימה ביופיה, עשירה ומפורסמת.
הייתי רוצה להיות אנה סקוט כי הייתי רוצה להתחתן עם וויליאם ת'אקר, ועד כמה שזה נשמע חשוד,
לא בגלל שהוא יו גרנט.
נראה לי קשה להתעלם מהעובדה שבתוך הנוסחה הדביקה והלעיסה עד מוות שנטחנה באלפי דרכים
שונות ובאלפי סרטים שונים, בכל זאת יש כאן משהו קצת שונה.
הסרט הזה לימד אותי שהאהבה לא חייבת להיות כל כך קשה ומסובכת כמו שאנחנו חושבים, אלא
ההפך הוא הנכון, האהבה היא דבר פשוט.
מה שאני מנסה להגיד זה שבאהבה השאלה האמיתית היא אל מי אנחנו חוזרים הביתה בסוף היום,
ואני הייתי רוצה לחזור אל וויליאם, מוכר ספרים פשוט שמנסה לחיות חיים שפויים, בתוך עולם
משוגע ומשפחה משוגעת עוד יותר, שבעיני מסמלת מעל הכל את המשמעות האמיתית של אהבה
ללא תנאים. (תמר רובין)
עם הראש בקיר
חברי למדף הסרטים הרימו גבה כשאמרתי (ללא כל ספק) ש'עם הראש בקיר' הוא סרט אהבה גדול בעיני.
"אהבה?? זאת אהבה בשבילך?! דם, יזע, כאב ודיכאון??? אולי כדאי שתבדקי את זה..."
אמרו בסלידה מהולה בהזדהות.
סרטו של הבמאי הגרמני פאטי אקין המגולל את סיפור אהבתם הגדולה והקשה של קאהיט וסיבל,
שני מהגרים טורקיים החיים בגרמניה, ניחן בעוצמות נדירות ומחשמלות שלא הותירו גם את אחרון
האדישים אדיש, ועל אחת כמה וכמה שלא אותי.
קאהיט הוא אלכוהוליסט מסטול שעובד במועדון לילה וסיבל היא צעירה מלאת חיים וחיוניות. השניים
נפגשים בבית חולים לאחר שנכשלו בניסיון התאבדות. סיבל עשתה זאת כאיתות מצוקה למשפחתה
המסורתית והחונקת שלוחצת עליה להתחתן, ולקאהיט סתם נמאס מהכל. באקט נואש, משכנעת סיבל
את קאהיט להתחתן איתה כדי שתוכל לצאת מהבית ולהשתחרר ממשפחתה, ומה שמתחיל בנישואים פיקטיביים, נגמר באהבה טוטאלית וגדולה. מסעם הארוך אחד אל השני עובר דרך תשוקה, כאב
וייסורים ומרגע פגישתם ועד סוף הסרט אין שום דבר שדומה לקומדיה רומנטית או לסיפור אהבה שגרתי
ומתקתק. השחקנים מדהימים, הסיפור סוחף ושואב ובין המערכות להקה טורקית מסתדרת על חוף
הים בשורה ושרה שיר אהבה טראגי ועצוב ממש כמו ביוון העתיקה. ביום בו כל חנות נזכרת שיש לה
משהו בצורת לב וכל מסעדה מגישה תותים עם קצפת, אין כמו לראות סרט על אהבה גדולה וחזקה
שהלוואי על כולנו לטעום קצת מהעוצמות שלה. (עיינה אברהם)
מוכה אהבה
לרגעים הוא נראה כמו הזיה סהרורית, כמו משל פיוטי, כמו הצצה בת 90 דקות בחור המנעול
בבית המרקחת של הכימיה האנושית. סודו של "מוכה אהבה" הוא בדרך בה הוא משלב סיפור קטן,
המעוטר בכל מה שמאפיין את היומיום השגרתי, עם סיפור גדול, כובש, מוזר, ובהחלט לא שגרתי.
אמילי ווטסון ואדם סנדלר (סרט שיוכיח אחרת למי שחשב שהבחור לא יודע לשחק) מחיים את
הקלישאה השחוקה "אהבה ממבט ראשון", וגורמים גם לציניקן שבצופים להאמין בכך. "מוכה אהבה"
הוא הכי לא "קומדיה רומנטית אמריקאית" ועם זאת הוא מכיל בתוכו את כל הרומנטיקה שיש לעולם הקולנוע להציע. (ניר פרבר)
תודה יעלי, כנראה שאני אצטרך לצפות בזה לבד 😊
