שכחתי אבל לא סלחתי חדשששששש
"אני אוהבת אותו..אני אוהבת אותו....אבל...."
דיברתי עם עצמי בעודי הולכת לעבר ביתו...
הוא חיכה לי למטה...העיינים שלו היו עצובות ראיתי עליו שהוא יודע מה אני הולכת להגיד לו..
הוא ידע שאחרי כל מה שעברנו אני לא יכולה לעבור הלאה.
החיוך שלו היה נעול מאחורי הפנים..כאילו יש איזה מפתח שיכול פתאום לשחרר לו את החיוך וידעתי שהמפתח זאת אני .
אבל עדיין המשכתי אם ההרגשה הזאת שזה כבר נגמר ממזמן,שאנחנו מושכים את זה יותר מדי.
"היי" ניגשתי אליו וכבר התחלתי לחשוב על כמה זה הולך להיות קשה.
"היי" השיב וראיתי שהדמעות מתות להתפרץ החוצה...הוא ידע שזה מה שהולך לראות..הוא ראה שזה תמיד יפריע.
"לאן נלך?" שאלתי בתמימות מנסה למשוך את הזמן ,לא להישבר.
הוא לא הגיב...הוא התיישב על הספסל והחזיק את ראשו בין ידייו..אני יודעת שהוא לא עשה את זה בכוונה.
הכאב בטן התחיל,העיינים נהיו כבר אדומות מעכשיו ...לשרוף.
היה לי כואב כל כך לראות אותו ככה...לא ידעתי מה לעשות..התקרבתי אליו לאט לאט והתיישבתי לידו.
ומצאתי את עצמי מנגבת את השתי דמעות שירדו מעייני..
הוא הסתכל עלי בעיינים המהפנטות שלו,היה לו רע...אני יודעת מה הוא מרגיש...כאילו לקחו את הלב
שלו וזרקו אותו חזק בקיר..אבל זה מה שהוא עשה לי פעם...
פתחתי את הפה ורציתי לומר לו שזה כבד מדי..אני לא יכולה יותר להחזיק מעמד..אבל כלום לא יצא..
מפל של דמעות...לב שבור על הריצפה..שנינו בוכים,כואבים...
"אני תמיד יאהב אותך" המילים שלו עשו לי צמרמורת פתאום הרגשה של קיפאון הכה בי...התחלתי
לרעוד בכל גופי.
חיבקתי אותו חזק...ידעתי שזה יהיה החיבוק האחרון שלי ממנו.
הרגשתי את הלב שלו נשבר לרסיסים ...את הלב הכל כך גדול שלו מתקווץ ונהיה זעיר...אבל אז נזכרת
בלב שלי שהיה מנופץ מכל הכיוונים וכמה שכאב.
"אתה תהיה הגבר של חיי לנצח" אמרתי את זה ...פרקתי את מה שעל הלב שלי..אני לא יכחיש..
הוא נשמה...אבל אני?
אני לא יכולתי להפסיק להיזכר באותו יום שראיתי אותם...ביחד..כמה שרציתי שזה יעלם זה לא...
זה חקוק עמוק בראשי..לא יכולה להדחיק ..
אתמול שדיברנו בטלפון רק חשבתי עם מי אני אדבר שעות?
מי יעזור לי בלילות? מי ינגב את הדמעות? מי יחזיק כדי שאני לא יפול? מי יעודד שרע? מי יצחיק כשעצוב?
ולא יכולתי לחשוב על מישהו אחר חוץ ממנו..
מי ינשק את הפצע? מי ירגיע את הרעד? אף אחד...אני אהיה לבד..
הוא הסתכל עליי כאילו מנסה לקרוא את מחשבותיי ,אבל לא נתתי לו ,כמו תמיד סגורה..שותקת..
"על מה את חושבת?" שאל והחזיק את ידי בידו.
" על...ייך" השפלתי מבט..ובקושי יכולתי לדבר....
"אני...אני תמיד יחשוב עליך...ו...אני אוהבת אותך.." עזבתי לאט את ידיו הכחולות מרעד..וקמתי..
הוא החזיק עדיין, לא עזב..לא רצה להרפות...הוא הביט בי במבט של ילד קטן שלא רוצה שאמא תלך
שהוא נשאר בגן לבד.
" אל תלכי..אני מצטער ...בלעדייך אני כלום."
לא הקשבתי...התעלמתי..אני לא יכולה להיות איתו יותר...כמה שזה קשה וכואב...זה לא אמיתי..
הוא הרס הכל.
ניגבתי את הדמעה שלו, נשקתי על פיו ,הרמתי את הלב השבור שלו שמתי בכיס עם הלב השבור שלי והלכתי...
כמעט מתה...רוח......עזבתי אותו מאחורה..........אני שכחתי אבל לא סלחתי.
מלאכים לא בוכים
ילד קטן הלך ברחוב וראה ילדה יושבת על ספסל מכופפת ובוכה..
שאל אותה הילד: "ילדה..למה עייניך כה עצובות?"
לא ענתה לו והסתובבה לצד שני..לפתע התחיל הילד גם לבכות..
הייתה בשוק הילדה ואמרה לו: "מה אתה חושב שאתה עושה?"
הילד לא ענה לה ורק הסתובב לצד השני.
הפסיקה הילדה לבכות ניגבה את דמעותייה ושאלה שוב: "ילד? אתה בסדר?"
הילד אף גם הוא הפסיק לבכות ואמר: "אני בסדר ואת?" והרים את מבטו אלייה השמש
שהייתה כל כך חזקה הבהיקה את פניו של הילד ואז חיוך קטן התגלה על פניה של הילדה
הוסיף: " ולמה עכשיו את מחייכת?"
חשבה לעצמה הילדה על תשובה מסויימת לענות לו אבל לא מצאה..היא לא חייכה..היא בעצם הסתנוורה מהשמש..
לא ענתה לו..והוא הוסיף:"רואה? בשניה אחת הכל יכול להשתנות,אל תתני לכלום להרוס לך את המצב רוח..
כל פעם שתהיי עצובה תסתכלי על השמש מרוב סינוור את תהיי חייבת לחייך"
הילדה לא הבינה על מה הוא מדבר. אי אפשר להסתכל על השמש זה שורף את העיינים..חשבה בליבה 'איזה ילד קטן לא מבין כלום'
הילד הקטן נעלם..אבל דף קטן נשאר במקומו על ספסל היה מצוייר שמש גדולה ובתוכה היה כתוב
"מלאכים לא בוכים"
הילדה חייכה..והנה כבר פעמיים ביום היא מחייכת לפני שנייה דמעה ירדה לה מהעין..
הילדה לקחה את הדף והבינה..שאולי הילד היה קטן אבל המחשבה שלו הייתה גדולה..
בכל דבר רע אפשר למצוא טוב..אם כואב לך אם עצוב לך ואם את בוכה..
תסתכלי למעלה על השמש ותחייכי..כי בחיים הכל עובר ואסור לוותר..אפילו אם החיוך יהיה מסנוור
זה יעשה לך טוב בלב.
לקחו לי את המלאך
רצתי מהר משם..לא הסתכלתי אחורנית..פשוט עצמתי עיינים והתחלתי לרוץ..ירד גשם..היה לי כל כך קר...
הבכי שלי התאחד עם הטיפות..הרגשתי כאילו הלב שלי נשבר לרסיסים...רציתי רק להעלם..
אחרי שהוצאתי את כל הכעס שלי..כעס לא מובן..על מי בעצם אני כועסת?! מי אשם בכל זה?!..
המהירות שלי ירדה בהדרגה ומצאתי את עצמי בקושי הולכת..לא יכולה לסחוב את הגוף שלי..
אני מרגישה שאני הולכת ונעלמת...עצרתי..עמדתי במקום..נשמתי נשימות עמוקות...
הסתכלתי למעלה..המים שירדו שטפו את כל פניי...הבכי לא עצר..להפך התעצם..כל הזיכרונות פתאום
רצו לי בראש מהר..כמו סרט רע..כאילו השטן בכבודו בא לביקור אצלי..נהייתה לי סחרחורת..
ניגבתי את דמעותיי..אבל זה לא עזר...הדמעות שלי המשיכו לרדת..לא שלטתי ברגש שלי..כאב לי..
כל כך קשה לעכל בשורה מרה כזאת..המשכתי ללכת...
לא היה איכפת לי בכלל לאן אני יגיע..רק לא לחזור לשם..כל כך רציתי לשמוע שהכל היה שקר..
שזה לא באמת קרה....אבל המציאות אחרת..זה נכון..אבל איך עכשיו אני ממשיכה הלאה? מה נשאר לי ?
חשבתי לעצמי בעודי מחפשת תקווה באוויר העולם..שום דבר לא יעזור..אי אפשר להחזיר את
הגלגל לאחור..רק נשאר לי לבכות..הדמעות הם בעצם התרופה היחידה להכל...אז פשוט מצאתי
לי ספסל נטוש...התיישבתי.
בהתחלה סתם הסתכלתי על החתול שעבר..שנראה מאוד בודד..כמוני...ואז...ואז...זה פשוט קרה...
זה יצא...הזעקה...הכאב...הכעס..צעקתי כל כך חזק שלא האמנתי שזאת אני.. "אאאאאאאאאאאאאא"
הרגשתי צמרמורת שעברה בכל חלקיק בגופי..ואז נהיה שקט..שקט מחריד..שאת רק יכולה למות ממנו..
לא ידעתי מה לעשות...שוב..התחלתי לבכות...הדמעות נהיו כמו מפל בגשם...התפללתי לאלוהים שייקח
ממני את הכאב הזה..אני לבד..אין לי לאן ללכת..אין לי מה לעשות..ירח גדול וכוכבים מנצנצים מעליי..
מסתכלת עליהם ואז הבנתי..עכשיו עיכלתי...עכשיו זה נכנס לי למוח..ללב שלי...הבנתי..
זהו..הוא לא יחזור..הוא הלך..לקחו לי את המלאך!!!!!!
הוא איננו כבר
אני:"לא זה לא קורה לי" - עייני אדומות ונפוחות וליבי היה שבור לרסיסים
הוא:" אני מצטער יפה שלי" - אחז בידי וליטף את פניי
אני:" איך הוא ברח לי ככה?"- מניחה את ראשי על כתפיו ומרטיבה את מכנסיו עם דמעה קטנה שזלגה
הוא: "רק אלוהים יודע מאמי רק אלוהים " - מלטף את שערי ומנשק את מצחי
אני:" מה אני יעשה עכשיו ?כלום לא נשאר לי"- מרימה את ראשי מביטה בפנים היפות שכל כך אהבתי
הוא:"אני איתך מאמי לנצח" - מסתכל עלי ועיינו נוצצות מאהבה וכנות
אני:"אני אוהבת אותך" - מנשקת את שפתיו בעדינות נשיקה קטנה ורכה
הוא:"גם אני אותך נסיכה גם אני אותך" - מנשק חזרה ומוסיף חיבוק עוטף וחם
אני:" קשה לי חיים שלי קשה לי כל כך " - מתנתקת מהחיבוק שהייתי צריכה כל כך ומנגבת את הדמעות
הוא:" אני יודע גם לי נשמה שלי תהיי חזקה" - לוקח את ידיו ומנגב הוא בעצמו את דמעותיי
אני:" למה ? למה אלוהים שונא אותי?" - מתפרשת על הקבר ומחבקת אותו בכל כוחי
הוא:" די יפתי די אל תקשי עם עצמך זה לא בכוונה אליך,אלוהים לפעמים גם עושה טעויות ולוקח את הטובים במקום את מי שבאמת צריך לקחת" - מושך אותי אליו ומחזיק את פניי כדי שלא יסתכלו למטה ,מנגב את דמעותיי שוב ואף מזיל דמעה גם הוא.
אני:"אני שונאת אותו אני שונאת אותו כל כךךךךךךךךךךךךך" - מתפקרת, נשברת, צועקת בקול צרוד וכואב.
הוא:" אחח מאמי שלי" -מעמיד אותי ,מחבק אותי לא נותן לי ליפול כמו מלאך שאלוהים שלח לי
אני:" עכשיו אני מבינה הכל" - מסתובבת ומסתכלת למעלה לאט עם עיינים שורפות מהשמש
הוא:"מה מאמי מה את מבינה?" - עוטף את בטני עם ידיו החמימות מאחור ושם את ראשו על כתפי
אני:"אלוהים לקח לי אותו ואז הוא שלח לי אותך" -מסתובבת אליו ומסתכלת לו עמוק בעיינים.
הוא לא אמר מילה רק חיבק אותי חזק כל כך אך למרות שהיה שקט שמעתי את הזעקה שבליבו
כואב לו לראות אותי ככה אני יודעת.
ואז הסתכלתי אחורנית שוב לקבר,התכופפתי,קירבתי את אצבעותיי הקטנות לפי, נישקתי בעדינות, והנחתי
על הקבר ואמרתי "אני אוהבת אותך אבא תודה ששלחת לי אותו אני יאהב אותו לנצח כמו שאני אוהבת
אותך לנצח"- מנגבת את דמעותיי האחרונות, לוקחת נשימה, מסתכלת על אהובי ,אוחזת בידו ,מתחילים
ללכת בלי לדבר רק הרוח נשמעת באוויר,עומדת בפתח בית הקברות מסתכלת לאחרונה על קברו של
אבא,מחייכת טיפה,ולא מביטה יותר לאחור,מתחילה חיים חדשים,עם אבא בלב,ואיתו לעד.
אמא המלאכית שלי..
"אמא...אמא" אמרתי בניסיון נואש,בצפייה שיתנו לי להישאר..אבל זה לא עזר לי..הוא לקח את ידי
והתחלנו ללכת משם מהחדר הקר.. היא הסתכלה אלי נתנה נשיקה באוויר וכבר לא ראיתי אותה..
עכשיו נשארתי לבד..שוב...שוב הצמרמורת בגופי,שוב המחשבות הרעות בראשי,שוב הדמעה
היורדת מעיניי..
כאב לי לראות אותה לכמה זמן ושוב לעבור את הזוועה ולדעת שאני אחזור רק עוד שבוע ..
"נעמה תבואי לאכול" קרא לי אבא שהיינו במטבח...לא רציתי..לא הייתי רעבה..אך ידעתי שאסור לי
להישבר.."אם לא תאכלי את תהיי חלשה ואז שניפגש לא תוכלי לראותי.." נזכרתי במה שאמא אמרה לי
תמיד.התיישבתי על הכיסא לצידו של השולחן הקטן שלנו..מפה כבר אין..הרי אמא הייתה מתעסקת בזה
תמיד..ועכשיו שכבר איננה בבית..השולחן ערום..כמוני..אני מרגישה שמאז שהיא חלתה אין מי שיחבק
אותי..התחלתי לאכול אבל רק חשבתי על האוכל שהיא הייתה מכינה "נעמה בואי הכנתי שניצל ואורז בואי
ילדה שלי תאכלי" נזכרתי שוב בקולה של אמא.ירדה לי דמעה..כל פעם מחדש אני עוברת את זה..כל פעם
שאני רואה אותה..עם המטפחת לראשה..כי שיער כבר אין לה..עם הפנים החוורות..עם כל הצינורות
מסביבה..רע לי.."נעמה תאכלי זה מתקרר!" הטיח בי אבא..הוא לא רואה שכואב לי..אני יודעת שהוא אוהב
אותי ודואג לי אבל הוא בעצמו לא יודע מה לעשות..אם לי קשה שהיא אמא שלי אז מה איתו?
אישתו..אהבת חייו..אם ילדיו..לפעמים אני חושבת אם..לא אם..שאמא שלי כבר לא תהיה פה..
מה הוא יעשה? איך הוא ימשיך הלאה?.. סיימתי לאכול...לפחות שהבטן תאכל חשבתי לעצמי כי הנפש לא
יכולה לעקל כלום עכשיו.נשכבתי על המיטה החדשה שקיבלתי ליום הולדתי ..אהבתי אותה כל כך..הריח
של אמא..נזכרתי באותו זמן שתמיד הייתי לוקחת לה את הבושם והיא הייתה מתעצבנת..
"נעמה תפסיקי את יודעת שאני שונאת שאת עושה את זה..!" חייכתי..כמה שאני מתגעגעת אליה..
לפני זמן קצר ראיתי אותה וכבר עצוב לי בלעדיה..רציתי לעשות משהו שיעביר את הזמן..שהמחשבות
המציקות והמעיקות ייעלמו..אז לקחתי כמו תמיד דף פוליו מהמחברת, עט והתחלתי לכתוב...
לאמא..
את יודעת שאני מתגעגעת..כל מכתב שלי מתחיל ככה..מה אני יעשה..
רציתי לכתוב לך שאני חושבת עליך תמיד..
אני יודעת שהסרטן מחליש אותך..אבא הסביר לי ולנאור הכל...
אני רוצה שתדעי שאת האימא הכי טובה בעולם ותמיד תהיי כזאת...
זה מאוד דומה למכתב הקודם שלי שצחקת כי אמרת שאם תבכי זה יעשה לך רע..
אז צחקתי איתך כלומר הפה שלי צחק הלב בכה.
אני רוצה שיהיה לך טוב באמת..אבל אמא קשה לי לא לבכות...רע לי..כואב לי..קשה לי..אני לבד..
אני אוהבת את אבא אבל אני רוצה שתחזרי הביתה..
טוב אמא אני אסיים את המכתב בזה..שאת תמיד תהיי המלאך שלי..אמא המלאכית שלי..
אוהבת אותך אפילו בלי שיער ... ( רואה אמא יש לי חוש הומור לא רק לך)
שלך נעמה.
הסתכלתי שוב במכתב והכנסתי אותו למעטפה ..קניתי במיוחד חבילת מעטפות בכל הצבעים..
רק בשביל אמא...רק שיהיה צבעוני ולא שחור לבן..כמו שהיא הסבירה לי את מחלתה..
" נעמה בחיים לא הכל שחור ולבן לא רע ולא טוב..אני יודעת שסרטן זה רע אבל עכשיו אין מה לעשות
ה' בוחר את הגורל שלך..וכנראה שהגורל שלי הוא אפור..מצד אחד שחור- המחלה, מצד שני- לבן..
יש לי אתכם ואני יודעת שאני אלך השארתי מאחורי משפחה נהדרת"
נזכרתי במילים שלה... "שאני אלך"...רק שתי המילים האלו חזרו לי שוב ושוב בראש..
חזרתי למיטה וניסיתי להירדם..תוך כדי דמעות לבסוף עצמתי את עייני וליבי נרגע..כלום כבר לא כואב..
לא מרגישה דבר..הכל חזר לקדמותו...עייני לא עייפות ודומעות..ליבי..הלב שלי לא שבור לרסיסים..ישנתי.
בבוקר שקמתי ראיתי שאבא כבר לא בבית..לא רציתי ללכת לשום מקום..לא היה לי כוח בכלל לקום..נשארתי
עוד קצת במיטה.."נעמה תקומי את תאחרי" נזכרתי בקולה של אמא שתמיד היה מזרז אותי לביצפר...חיכיתי
לקול הזה שוב אך לשווא..היה שקט...קר..נאור בצבא..אני לבד..שוב אבא השאיר אותי לבד..מסכן..חשבתי
לעצמי בעודי מתכסה טוב עם השמיכה כמו שאמא הייתה עושה לי שהייתי קטנה..מכל הצדדים...לבסוף
החלטתי שלהישאר בבית לא יעזור לי..קמתי לאט...בקושי הולכת..חושבת מה אמא עושה עכשיו בבית
החולים..בטח היא ישנה..או אוכלת..או בטיפול..חשבתי בשקט לעצמי..
בדרך לבית ספר ראיתי חתולה קטנה..שהולכת ממש לידי..'כנראה גם אמא שלה חולה' חשבתי לעצמי
'או שהיא הלכה לאיבוד' המשכתי לדבר עם עצמי..
"היי נעמה מה קורה?" סמדר ניגשה אלי איך שבאתי להיכנס לשער בית ספר.
"בסדר" מלמלתי..איזה בסדר..גרוע...רוצה שתחזור..שתבריא..שיקרה נס!
"את יודעת שיש היום מבחן בלשון נכון?" אמרה ונכנסנו לכיתת האם שלנו..
"עכשיו אני יודעת" כבר לא היה לי איכפת גם ככה אבא עסוק במשהו אחר..בה...
"תשבי לידי אם תרצי משהו תגידי" וסימנה לי לשבת בכיסא שלצידה.
"תודה" אמרתי. 'אז מה עם כולם יודעים שאמא שלך חולה בסרטן..אז מה..זה לא רע..' חשבתי
לעצמי בעודי מוציאה קלמר.
המורה נכנסה היא הייתה קצת זקנה..בשנות ה50 לפחות.היא לבשה מכנס גבוה אפור וחולצה ארוכה
שחורה מעל מעיל אפור.הזכירה לי דווקא את סבתא שלי.אמא של אמא..היא גם נפטרה... מסרטן.
"אני מבקשת רק עט על השולחן" הצהירה.באותה שנייה כולם הכניסו את הקלמרים.
אני לא.לא ידעתי גם ככה את החומר.
"נעמה?" הסתכלה עלי המורה לא מבינה למה לא עשיתי כמו כולם.
"עזבי גם ככה אני לא עושה" לקחתי את התיק ויצאתי מהכיתה..לא לפני שכל המבטים של כולם היו אלי.
אז מבחן אחד כבר פספסתי.. התיישבתי בחוץ, למרות שהייתה שמש לי היה קריר..
"נעמה תשימי חולצה ארוכה כבר לא כל כך קיץ" נזכרתי באמא שהייתה אומרת לי תמיד לקחת ארוך
אבל אף פעם לא הקשבתי לה ותמיד תמיד היה לי קפוא..
ואז ראיתי אותו נכנס לבית ספר..לא התעמקתי..לא היה לי ראש לזה..הוא הסתכל עלי לרגע..המבט
בעיינים שלו הראו לי שהוא מבין אותי..כמו תמיד..הוא יודע מה עובר עלי רק מלראות את פניי.
הסתכלתי בחזרה..האמת היא שהתגעגעתי..אליו..
"קרה משהו?: שאל עוד מרחוק..לא התקרב כל כך..
"לא..כרגיל" שיקרתי.נו באמת אני צריכה עוד מישהו שירחם עלי..ובטח שלא בא לי את הרחמים של ניר.
"העיינים שלך עצובות" עכשיו הוא התקרב יותר ממש עמד מעליי...לא הרמתי את הראש שלי בשביל
לדבר איתו..לא רציתי להסתכל על הפנים היפות שלו..שכבר לא שלי..
"עזוב ניר" ויתרתי. קמתי .
ניר החזיק לי בזרוע "את לא יכולה לעבור את זה לבד..אם לא בתור חבר אז ידיד"
העביר בי צמרמורת.. 'נעמה אל תבכי..אסור לך!' חשבתי...אבל אני חלשה..אני פשוט חלשה..
הדמעה ירדה..ואחריה עוד הרבה ואפילו קול של בכי יצא לי.. 'מה אני עושה לעזאזל?!' חשבתי ששמתי
לב שמצאתי את עצמי בתוך זרועותיו של ניר..חבר שלי לשעבר..חבר שאני עזבתי..שאני לא נלחמתי
עליו..חבר שהיה שם תמיד בשבילי..אבל אני הייתי דפוקה..לא יכולתי להתמודד עם מה שאמרו לי על אמא
אז נפרדתי ממנו.. 'טיפשה' אמרתי בקול.
"מי?" שאל ניר. עכשיו כן הסתכלתי עליו..על העיינים הבוהקות שלו..הכחולות כמו הים..רציתי להעלם
בהם..איתו..מרוב כל מה שקרה עם אמא..שכחתי ממנו..מהרגש שלי..מהמילה אהבה..ידעתי שאני
רוצה אותו בחזרה..אי אפשר להכחיש את מה שמרגישים..אני יודעת את זה שכל פעם שאני רואה אותו
כואב לי רק מלדעת שככה וויתרתי עליו..
"הוא ילד מקסים נעמה" ככה אמא אמרה עליו תמיד..כמה שהיא צדקה..למה אני לא ראיתי את זה?
למה המחלה שלה גרמה לי לברוח...עכשיו כבר מאוחר מדי היא חולה ואני אשאר בלי שניהם.
"נעמה?את בסדר?" הוסיף והחזיק בידי.. אני יודעת שגם הוא עדיין אוהב..חושב עלי..
עמדתי לשנייה קרוב לפיו לשמוע את נשימותיו להריח את הבושם האהוב עליו..היינו קרובים לזה..
ידעתי ששנינו רוצים את זה..אבל עדיין אני אותה נעמה..פחדנית..שבירה.
התנתקתי מזרועותיו ואפילו ממבטיו הסתובבתי והלכתי ממנו..והשארתי את הלב שלי איתו.
מצטערת
לך
אני מצטערת באמת שכן,אתה הכי חשוב לי יותר מהכל,אבל הסקרנות לפעמים הורגת,לא עשיתי
את זה בכוונה,לא הייתי שפויה ,לא במיטבי,לא ידעתי מה אני עושה,אני מצטערת כל כך,תסלח לי בבקשה,
לא יודעת למה עשיתי את הדבר הנורא הזה,לא יודעת למה בכלל הלכתי אליו,אני רק יודעת שאני אוהבת
אותך,אני רק יודעת שהדבר שאני הכי רוצה עכשיו זה שתסלח לי,שתחזור אלי שתהיה איתי שוב,
שנתחבק ונתנשק,ותלטף את פניי כמו שרק אתה יודע,אוף שום דבר לא יעזור אני עשיתי טעות,טעות ענקית,
איומה,כואבת,נסיך שלי אחח שברתי אותך,שברתי אותך לרסיסים,כואב לי,הזכוכיות פגעו בי עמוק בלב,
פשוט ניפצתי את כל החלומות שלנו ביחד,אני דפוקה,אני חלשה אני לא יודעת מה אני רוצה,אני רוצה רק
אותך,אבל מה אני יעשה עכשיו?אלוהים תעזור לי אתה,אתה הכל יכול,תחזיר את הגלגל לאחור,
אני למדתי מהטעות שלי,לא לזרום,אני מתחננת אליך אלוהים אל תעשה לי את זה,אל תיקח את הדבר
הכי יקר ואהוב בחיים שלי,אם תעשה את זה אני לא אהיה אותה אחת,אני יודעת שאני זאת שהרסתי אבל
זה לא היה בכוונה אני לא רוצה אפילו להיזכר בזה,אני רוצה למחוק את זה מזיכרוני,למחוק את כל מה
שקרה מהחיים שלי ,וגם מהזיכרון שלך,מאמי שלי,אני רק רוצה שתבוא שוב שתכנס בדלת ותגיד שאתה
סולח לי ושלא נפרדנו,שתגיד שנכון שטעיתי אבל אתה אוהב אותי ואתה רוצה שנחזור,אני יודעת שאני
חולמת כי אתה הלכת כבר רחוק,עזבת אותי לבד,בוכה,שבורה,אני יודעת שאני האשמה פה אני יודעת
שאתה לא עשית כלום אתה מלאך כזה נשמה,אמרתי לך אלף פעם שאני מצטערת,מצטערת על מה
שעשיתי,אני דפוקה אני כזאת דפוקה,שום מילה בעולם לא תעזור עכשיו.אני יושבת פה וכותבת לעצמי,
חושבת אולי זה יעזור,אולי אלוהים ישמע את זעקתי ויחזיר את אהבת חיי אלי אתה כן אתה אהבת חיי,אני
מחכה כמו ילדה קטנה אליך,שתחזור,אני יודעת שלא תחזור,אני יודעת בוודאות שאמרת בקול קולות
"אני שונא אותך" לא התכוונת,אל תרחם עלי אלוהים,עשיתי טעות תן לי לשלם עליה,אבל למה למה?
לקחת לי את האוצר שלי?עכשיו אני כלום,אני אפס,אני שום דבר,אני אוויר........
הנחתי את המכתב הכי כואב שכתבתי בחיים שלי מתחת לדלת שלו והלכתי.
חזרתי הביתה נשכבתי על המיטה בוכה שבורה,מהטעות שלי,ממה עשיתי,ממה שגרמתי לחיים שלי.
נרדמתי.
למחרת התעוררתי עם עיינים נפוחות,לא היה לי חשק לקום לא היה לי חשק לפתוח את העיינים בכלל,
ואז נשמעה דפיקה בדלת,לא היה לי כוח בכלל לשמוע,ואז שוב הדפיקה הפעם יותר חזקה,
הרמתי את עצמי בכוח אחרון שנשאר לי,מסתכלת על עצמי ורואה נערה רזה שלא אוכלת,פניה חיוורות,
עיניה עצובות,פשוט ראיתי אחת שלאט לאט תעלם מהעולם הזה.
פתחתי את הדלת וליבי נעצר,הנשימה שלי נעצרה,ירדה לי דמעה ועוד דמעה,
ראיתי אותו עומד מולי,את החיים שלי,אהבת חיי,המאמי שלי,עם המכתב שלי ביד שלו,ראיתי עליו שגם
הוא בכה כל הלילה כמוני,הוא התקדם לאט לעברי וליבי התחיל שוב לפעום אך עכשיו זה היה בחוזקה,
לקח את ידי ואמר:"אני סולח לך נשמה שלי,טעית אבל אני אוהב אותך ולא יכול בלעדייך ואני רוצה שנחזור"
הייתי בשוק הייתי המומה,פתאום חזרה בי שמחת החיים,התנפלתי עליו וחיבקתי אותו כל כך חזק,נישקתי
אותו אלף פעם וצעקתי בקולי קולות "תודה אלוהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם"
יאוווווו,
קראתי ה-כ-ל !!
פשוט מושללללללם !!
את כותבת כ"כ יפפה ומרגשש
הדמעות עמדו לי בעיניים !
תמשיכי לכתווב .. יש לך את זה (( ;
אוהבת 3>
QUOTE (שלומיתי144 @ 07/02/2007) יאוווווו,
קראתי ה-כ-ל !!
פשוט מושללללללם !!
את כותבת כ"כ יפפה ומרגשש
הדמעות עמדו לי בעיניים !
תמשיכי לכתווב .. יש לך את זה (( ;
אוהבת 3>
איתהה^
מאמי אל תפפפפפפסיקי לכתוב!
זה מהממם ואהבתי את כככככל הקטעים!
מהמם, מהמם, מהמם!
*מאיה*
יעל זה מקסיםם הכללל
לא חשבתי שאת כותבת ככה
תמשיכי לכתובבבב
באמת יפהה
ואני מצטרפת לכל התגובות שמעלי
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
יעלייי
פשוט מעלףףף
את כזאת כישרוניתתת
אהבתי נוראאא
והחדש פשוט מעלףףף
אל תפסיקי לרשוםםם
מור'צי 😊
יאו איזה מתוקות תודה לכן!! מואה שבת שלום 😊
קטעיםםם מעלפים מותקק..
תמשיכיייי
לאבב יווו סוואוו מא'צ :]]
בריי כהן 😊
