נמנמ.. בפעם הראשונה, כמה קטעים שרשמתי^^

ואת כאן, עומדת בפני כולם. חושפת את האמת, תחת ענן גדול של ספק.
ואת כאן, מצדיעה לאהבה..מוחת דמעות זעם, כי את יודעת.. שהמסך יורד,
ועוד מעט.. כלום לא יישאר.
ועל אותה במה, אותה הצגה בלתי נגמרת, שעדיין לא נכתב סיומה, את עומדת, מצדיעה.
זיכרונות של שנאה.
ואת כאן, ממשיכה להצדיע, ממשיכה לבכות, כי את יודעת.. שעוד מעט הכול נגמר.
עיניים גדולות, מלאות דמעות, כאלה שכבר ראו הכול, הם לא מיוחדות,
הם פשוט עיניים, של שחקנית דגולה, שאסורה בשרשראות החיים, כבולה, מזויפת.
והכול אותו דבר בשבילה, היא רוקדת באקסטאזת חושים.
ויום אחד, השרשראות ישברו, ואת תעמדי לבדך, עירומה מול המציאות.
ואת יודעת, שזאת ההזדמנות האחרונה.
את כאן, עומדת בפני כולם. חושפת את האמת, מצדיעה לאהבה.
והמסך יורד.

---------------------------------------------------------------------------------------

זה קטע שרשמתי על חברה ממש טובה שלי :]

היא מביטה לעבר הים, השחור, המאיים.
כמה מפחיד הוא הלא נודע, הים... סוער, גשום.
המקום, שהיא קוראת לו בית.
היא מביטה בגלים הסוערים, איך שהם מתנפצים, משחקים עם הסלעים.
יורדים... ותמיד מוצאים את הדרך לעלות בחזרה למעלה.
היא עוצמת עיניים, והגשם מרטיב אותה, היא נזכרת... באוצר חבוי.
היא נזכרת, באהבה ישנה, בסודות בלויים, בדמעות יבשות, שנאגרות, אט אט בלב.. ומציפות אותו במועקה.
היא מביטה בגלים, שמשחקים עם הסלעים, שפוגעים, ששוברים, את הסלעים.
וגם סלעים.. נשברים.
והלב שלה, שנספג בדמעות מלוחות, כמו הים השחור. התאבן,
וכעת שום דבר לא מורגש, שום דבר לא מנפץ, שום דבר לא מעיז לגעת...להתקרב.
והיא מביטה לעבר הים השחור, המאיים.
היא רועדת, ולא רק מהגשם המקפיא אותה, משתק אותה.
היא צועדת, לאט לאט.. לצוק הכי גבוה. מביטה למטה, בלא שום פחד. והוא קורא לה בעדינות, ברכות " אורטל.. אורטל של הים..."
היא עוצמת עיניים, לאט לאט... מתקרבת, וקופצת.
והלב שלה... לאט לאט,נשבר.


-------------------------------------------------------------------------------------

עוד קטע, על חברה אחרת:]

פורטת מיתר, כבר מזמן ברחת מגן עדן.
מריונטה קטנה, שעדיין סבוכה בחוטים בלויים.
החליטה לצאת
לעולם הגדול.
פורטת מיתר, מדליקה סיגריה. שואפת את הרעל, שכבר מזין אותה מבפנים..
היא נושפת, מסתכלת בעשן, בחיוך , כמה שהוא מזכיר לה אותה,
ריקני, אפור, כזה שמתנדף מהר.
היא נשענת אחורנית, על הסלע השחור,נזכרת באותם הימים, באותם הנשיקות, באותה היחידה.
והזמן עובר, השמיים מתכהים,מתבהרים..נעלמים.
העולם זז, ואילו רק לה זה נראה כאילו היא תקועה על סלע.
השנים חולפות, והיא?
עדיין יושבת לה על הסלע השחור בפינה, מחבקת את הגיטרה, שכבר מזמן מחליקה מהידיים הבלויות שלה,
מרוב הדמעות, שיורדות ללא היכר.
והגיטרה מחליקה.
ואת? מאמצת אותה, מחבקת אותה, חזק יותר, חונקת אותה, רק לא להישאר לבד, רק לא לרדת מהסלע.
פורטת מיתר, את יודעת שאת לא בגן עדן.
הזמן מחליק לה כמו דמעות בין הידיים. והיא שואפת..נושפת, מסתכלת בעשן.
כמה שהוא מזכיר לה.. מישהי.


----------------------------------------------------------------

וזה השיר, הכי אהוב עליי אי פעם שרשמתי..

כשיורד גשם,
השמיים בוכים,
על המלאכים.
הילדים האבודים.
הצרחות שנבלעות,
ברוחות הסוערות.
זיכרונות שנאספים,
נרקמים בדמעות ,
של אלה,
שנשארו מאחור.
כשיורד גשם,
השמיים בוכים.
הם נזכרים,
בנשמות האבודות,
בצרור החיים.




אוקיי חפרתי אבל פשוט לא רציתי להציף את הפורום^^
אשמח אם תגיבו לי:]