"ומה ?" שאלתי,כבר נכנסתי לפרנויה מטורפת..הדמעות החלו לרדת.
"הם התחילו ללכת מכות ו.." אמרה ונעצרה וההתייפחות שלה נשמעה ברקע.
"ובן בא ו..עידן דקר אותו,הוא בבית חולים..אני באה לאסוף אותך עוד מעט " אמרה והטלפון נשמט מידי.
התקפלתי לתנוחת עובר ולא יכלתי לנשום,בן אוי בן המסכן.
בגלל הטעויות שלי הוא נפגע.
"מה קרה?" שאלה אמא
סיפרתי לה הכל והיא חיבקה אותי חזק ולא רציתי לעזוב.
עדן באה לאחר כמה דקות .
"תעלי" אמרה ומשכה אותי למושב האחורי,אמא שלי הצטרפה גם כן ..
"עדן..זה מפחיד אותי" אמרתי ועדן נתנה לי לבכות על כתפה,"אל תדאגי.." אמרה
הבטתי במראה שהייתה שמוטה על רצפת המכונית,הייתי אדומה ומלאה בדמעות,השחור בעיניים נמרח ונראיתי זוועה..אבל לא היה לי אכפת.
--------
"בחדר הזה?" שאלתי את אחת האחיות היכן חדרו של בן..היא הצביעה על חדר צדדי,"תודה" אמרתי.
פחדתי להיכנס,אך לא מנעתי מעצמי להיכנס.
הוא שכב שם על מיטת בית החולים-כה חסר אונים.
הוא שם לב שנכנסתי,הוא ניסה לחייך אך ללא הצלחה.
התיישבתי על אחד הכיסאות
והבטתי עליו ,העיניים היפות שלו היו כבויות.
לא זוהרות
לא מאושרות
לא אותן עיניים שגרמו לי להתאהב בו.
לקחתי את ידו ונישקתי אותה ברכות,"איפה? איפה הוא פגע בך הבן זונה הזה?" שאלתי
הוא הרים את השמיכה והראה לי תחבושת מלאה בדם באזור הבטן
"אני כל כך מבקשת סליחה..באשמתי ,הכל באשמתי" השפלתי את עיניי
"זה לא באשמתך..בכלל לא..אני התערבתי ורבתי איתו..זה הגיע לי" אמר
"לא זה לא! לא הגיע לך שום דבר,עידן הזה דפוק.." אמרתי
"אני אוהב אותך"
עיניי התמלאו בדמעות,כמה שהוא יכול להיות כזה מיוחד אליי.
"למה אתה אוהב אותי? אני מפגרת.."
"תשתקי כבר,את כל כך מקסימה"
"אני לא ,בן אני לא מבינה למה אתה אוהב אותי..בכלל לא..אתה אוהב אותי כל כך שזה שווה שידקרו אותך?"
"לא..אהבה לא קשורה לפגיעה בבן אדם אחר,אבל אני אוהב אותך בגלל מי שאת..אמרתי לך כבר" אמר ותפס את ידי.
התקרבתי לפניו ונישקתי אותו .
"אין מישהו כמוך בעולם הזה" אמרתי,"נכון..אין יותר אנשים חתיכים וסקסים כמוני" אמר וצחק.
חייכתי אליו,הכל חרא ואני מחייכת..כמו תמיד.
----------
עברו שבועיים ובן החלים מהדקירה..
עידן כבר לא נראה באופק,לא יודעת איך טיפלו בו.
"היי אמא " אמרתי כשנכנסתי הביתה.
"היום בצהריים אני ואת הולכות לאינשהו בסדר?" שאלה
"לאן?" שאלתי והתיישבתי על הספה,עם הכוס מים התמידית שלי.
"הפתעה" אמרה וגרמה לי לריגוש קל.
עברו שעתיים ואמא סימנה שצריך ללכת,ירדנו למטה ..עלינו לאוטו והתחלנו לנסוע.
"נו אמא לאן הולכים?"
"אם אני אגיד לך תיהרס ההפתעה"
לאחר רבע שעה נסיעה הגענו לבניין גדול כזה שלא זיהיתי מהו בכלל.
נכנסנו פנימה ואמא לחצה על קומה רביעית-'בריאות הגוף',עוד לא קלטתי לאן הולכים.
"אמא.." התחלתי לומר כאשר ראיתי שנכנסתי לחדר שעל דלתו השקופה היה שלט שבו היה כתוב-'הפרעות אכילה'..
"אני רוצה ללכת" אמרתי
"אם אין לך הפרעות אכילה אז לא יהיה לך אכפת להיכנס." אמרה ותפסה את ידי בחוזקה
"לא אמא בבקשה לא" אמרתי והיא המשיכה למשוך אותי פנימה.
"אני קבעתי תור.." אמרה אמא למזכירה,"שם ?" שאלה המזכירה את שמי.
"נטאלי" אמרתי
"נקרא לכן עוד מספר דקות.." אמרה והצביעה לעבר כיסאות ישיבה.
"למה לקחת אותי לפה?" שאלתי
"נטאלי אני לא ראיתי אותך אוכלת כבר כמעט חודש.." והמשיכה,"ותסתכלי איך את נראית ! את מקל בית שימוש" אמרה ונהייתה רצינית.
"אני אוכלת" סיננתי והמחנק בגרון לא עזב.
"נטאלי גדל..היכנסי בבקשה" אמרה המזכירה.
התקדמנו לעבר חדרון קטן,פחדתי כל כך.
"שלום..אני דוקטור אליר..שמי הפרטי הוא ענבל..הרגישו חופשי לקרוא לי ענבל" אמרה וחייכה.
"ממה את סובלת בדיוק נטאלי?" שאלה
"בכלום." אמרתי
"ממה היא סובלת?" שאלה הרופאה אך הפעם את אימי.
"היא לא אוכלת..כבר כמעט חודש לא ראיתי אותה אוכלת" אמרה אימי ודמעות עלו בעיניה.
"נטאלי את מבינה שאת סובלת מאנורקסיה,את מבינה כמה שזה מסוכן? הגוף שלך צריך לצרוך מזון ..ואת לא נותנת לו..אז הגוף לא מתפקד..את באמת חיוורת ! אני רוצה לעשות כמה בדיקות"
אמרה
----------
"בשבוע הבא תבואי לבד..וניתן לך לדבר עם הפסיכולוגית של המקום..להתראות.." אמרה הרופאה ששנאתי מהפעם הראשונה שכף רגלי נגעה במקום הזה.
יאוו איזה יפהההה !
מסכנה היא 😢
שמחה שהמשכת את הסיפור (:
פרקים מדהימים !
אוואוי מאמי כתבת יפה
אבל..
תמשיכיי 😊
איזה כישרון...
ממש סיפור יפה..!!!
תמשיכי
איזה כישרון מדהיייייייייייייייייים!!!!
מ-ק-ס-י-ם !-!-!
מחכה להמשך מאמי😛
אוהבת רחלוש =]]
וואי כבר מלא זמן לא המשכתי , הנה המשך 😂
"ממש תודה אמא" אמרתי לאמי שנכנסנו למכונית.
"מה ממש תודה , מה ? למה את חושבת שאני אתן לבת שלי לפגוע בעצמה מבלי לעשות דבר?" אמרה ואני שתקתי.
הדמעות עלו לעיניי והבטן כאבה וגרמה לי לאבד ריכוז.
"הנה בן" אמרה ועצרה בצד הדרך על יד הקניון ,"היי" אמר והניח את זרועו על החלון.
"רוצה טרמפ?" שאלה אמי בנימוס והוא הנהן ועלה למושב האחורי.
לאחר כמה דקות של שתיקה מאוסה , אמי עצרה ליד ביתו של בן.
"את יורדת איתו?" שאלה אמי ואני ללא הוצאת מילה מהפה , פשוט ירדתי וטרקתי את הדלת.
"תודה" אמר בן ועלה אחריי במדרגות.
"מה קרה?" שאל בשנייה שהיינו לבד.
"עזוב.." סיננתי אותו.
"נו בחייאת נט.." אמר ותפס את כף ידי ,"בוא קודם ניכנס לחדר שלך" אמרתי .
"נו אז מה קרה?" שאל כאשר סגר את דלת חדרו.
"היא לקחה אותי לרופא.." עניתי תשובה מתחמקת.
"איזה רופא?" שאל , ואני השפלתי את עיניי ואמרתי ,"רופא לבעיות אכילה" אמרתי והוא גם השפיל את ראשו.
"והיא צדקה שהיא לקחה אותך לשם.." אמר.
"מה זה ?" תקפתי אותו.
"את באמת רזית מלא נטאלי..זה כבר נהיה לא בריא" אמר ושתקתי.
"אז עכשיו אתה בטח מאושר שאתה יוצא עם רזונת הא?" אמרתי עם הדמעות תלויות בעיניי.
"אוי נו באמת נט.. את יודעת שאני אוהב אותך בזכות מי שאת ולא בזכות איך שאת נראית.." אמר .
"אני צריכה ללכת.." אמרתי ופניתי לכיוון הדלת.
"נו נטאלי אל תלכי.." אמר .
"אני אוהב אותך" אמר ונצמד אליי והניח את ראשי על כתפו, נותן לדמעות ליפול על חולצתו.
"אני לא מאמינה שאתה אוהב אותי." אמרתי והוא הביט בי בתימהון ,"למה שאני לא יאהב אותך?" שאל.
"כי.. תמיד נחשבתי כהילדה השמנה. ואף אחד לא היה מדבר איתי, כולל אחי..ופתאום אתה באת , כמו מלאך" אמרתי.
"מצחיקה שכמותך, את הכי מדהימה שיש" אמר ואני המשכתי , "אתה יודע שהייתי די מאוהבת בך עוד לפני כן?" אמרתי והוא הביט בי במבט מוזר.
"באמת?" שאל , "כן.." אמרתי והוא חייך וצחקנו כמו משוגעים.
======
"אני אוהבת אותך.." אמרתי והנחתי את ראשי על בטנו ..
שכבנו על המיטה שלו ופשוט נרדמנו.
צלצול הטלפון העיר אותי ,"הלו?" עניתי בקול רדום.
"היי בובה" אמרה לי עדן.
"היי..מה השעה?" לחשתי.
"10 וחצי בלילה ככה.. איפה את שאת לוחשת?"
"אצל בן.. נרדמנו על המיטה.."
"הא.. טוב אז דברי איתי מחר ביי מאמי" אמרה וניתקה במהירות.
הרמתי את ראשי וראיתי את בן שמתחיל להתעורר, נישקתי אותו במהרה והוא לגמרי התעורר מהנשיקה.
"אני צריכה ללכת..מאוחר.." אמרתי והוא אמר "לא צריך ללכת.." .
"צריך צריך" אמרתי ונישקתי אותו עוד נשיקה קטנה על הלחי.
=======
"ביי..נדבר מחר אהובתי" אמר בן כאשר עליתי על מכוניתה של אמי, נופפתי לשלום ונסענו לכיוון ביתי.
המשך יבוא.
פרק קקה בטירוף,איבדתי את המוזה לסיפור הזה לגמריי..:\\
וזה קצר כי אין לי לגמרי מוזהההה 😠