עינייה החומות הגדולות,
עם הריסים הארוכים והמעוגלים,
היו כובשות אותי כל פעם מחדש..
המבט שלה?
גרם לי להתרגשות..
אני אהבתי אותה כ"כ..
עדיין אני זוכר את הימים,
שבהם היינו לבד ,רק שנינו..
והגלים היו מתנפצים אל מול עינינו..
ואני חיבקתי אותה,
חיבוק חזק..
והיא לא רצתה שאעזוב אותה לעולם..
ושם - מול הים הכחול,
נשבענו שלאהבה הזאת אין גבול..
לאחר שנה,
שהיינו ביחד..
גילו אצלה מחלה..
מחלה כואבת - מחלת הסרטן..
אותה זה שבר..
אותי? זה הרג..
איך אני אחיה בלעדיה? חשבתי..
היא כל החיים שלי!
איך אני ימשיך הלאה כשהיא תלך ממני?
מה אני יעשה?
לא היו לי תשובות כלל על השאלות האלה..
אך הזמן עשה את שלו..
היא עברה טיפולים כל הזמן..
והכאב? הכאב רק התגבר..
כל כך הרבה בכיתי..
וגם היא, היא בכתה המון..
נשברנו אחד על יד השני..
כששנינו מחובקים..
לא רציתי שזה ייגמר..
אבל לצערי, זה נגמר..
היא הלכה,
הלכה לשמיים..
עכשיו היא שם,
עטופה בלבן..
כמו מלאך,
המלאך שלי..
המלאך ששומר עליי מלמעלה..
ידעתי שהיא שם, למעלה,
אבל בכל זאת, ידעתי שהיא גם פה,
איתי, למטה..
יודעת על מה שאני עובר,
וכמה שאני בוכה עליה..
והיא יודעת כמה כואב לי,
וכמה קשה לי - בלעדייה..
וכך עברה שנה שלמה מאז שהיא הלכה לעולמה,
שנה של כאב עצום..
ואז החלטתי - אני לא יכול יותר בלעדייה..
אני חייב לראות שוב את עינייה הגדולות האלה..
שהייתי אוהב כל כך..
הייתי חייב לחבק ולנשק אותה שוב..
אז פשוט התאבדתי..
רציתי גם אני לעלות מעלה,
ולהיות לצידה..
ועכשיו? גם אני וגם היא, פה - למעלה..
עכשיו אני שוב מביט בעינייה החומות שאהבתי..
ושאני עדיין אוהב..
אבל עכשיו הכל שונה..
אני לא יכולה לחבק ולנשק אותה..
כי שנינו מתים, למרות הכל..
אני רק יכול פשוט להסתכל בעינייה..
בעינייה שאמרו פשוט ה.כ.ל ......
= = =
הייתה לי מוזה עכשיו..
איך זה בא פתאום, דיי D =
ממש אהבתי מה שיצא !
תגידו מה דעתכם..
והנה ,ביקשתם עוד סיפור קצר,
והנה - קיבלתם 😛
אוהבת מלא, ושבת שלום !
תגיבו 😊





