הכאב הזה, הרגע הזה.. לא יכולתי לשתף. גם לא עם הקרובים במיוחד. זה נעשה, זה קרה. זה לא נפסק. זה מדמם בתוכי. נשפך כנהרות של שנאה כנגד העולם. לא רוצה לשמע. לא רוצה לדעת. רוצה לשכוח מהכול. את הרגע הזה. את הצרחה שנשתקה לה בכוח. את הנגיעות האלה, המגעילות. שלא הצלחתי להוריד ולשפשף מעצמי במקלחת. כחיה נהג בי ולא יכולתי עוד לסבול את עוצמת ההשפלה שעברתי. כתמימה הלכתי אחריו, אחרי כישופיו הרבים. הוא הוליך אותי למקום לשם הוא מוליך את כל הקורבנות התמימים. האמנתי בו, בטחתי בו. והוא לקח את שארית השפיות שנותרה בי. נתתי לו לגעת בי, נתתי לו את האפשרות להיות שייכת לו. הוא ניצל אותי, עשה בי מעשי שפיטה. על דברים שלא עשיתי. הוא הוריד מעלי את מלבושי בפראיות. לא רציתי. לא רציתי. התנגדתי בכוח. אך כוחי היה חלש לעומתו. את צרחותי שמע רק הבית הריק. שאליו הסכמתי לבוא מראש. הוא נשק בי בכוח. נשיקותיו הכאיבו לי. כדקירות קטנות היו. אני כבן אדם. אני כאשת שיחה. הפכתי למה שאפעם לא יחלתי לאף אחת להיות.הקורבן. וכל העולם מדבר. וכל העולם שותק. אני באותו חדר. אותו חדר שנגזר עלי גורלי. מנסה להלחם. אך זה לא עוזר. נאבקת בו. הדמעות מתחילות לבקוע מתוכי. אני רוצה הביתה. אני רוצה שקט. לא רוצה בנגיעות שלו. בנשיקות שלו. בגועל שלו. לבסוף הוא שיחרר אנחה חזקה. ושיחרר אותי. הוא נזרק על גופי. כמת במלחמה. והדמעות המשיכו. זה לא הפסיק. הוא ירד ממני. נתן לי להתמודד עם גורלי. עם מכאובי החדש. לקחתי את בגדי שנזרקו על הריצפה ולבשתי אותם מהר. מחיתי את הדמעות. סידרתי את שערי הפרוע. גופי ביקש לברוח משם. הוא חזר. עם חיוך ואני בוכיה. הוא אמר ששם למטה בפינה יש תחנה. ירדתי במדרגות. מהר. רוצה לברוח. נסעתי הביתה. נסיעה ארוכה. הגעתי. הבית שומם. ריק. נכנסת למקלחת. שופכת על עצמי מים. בוכה. מנסה לנקות את הזוהמה הזו. אך היא לא עוברת. לא הולכת. נשארת בי. מדברת עם מישהו קרוב. לא מצליחה לספר לו את הכאב. רק אומרת לו. לא רוצה אותו יותר. בלי שום סיבה ממשית. והוא לא מבין. מנסה לשכנע אותי לתת לו הזדמנות נוספת. והאחר. גם הוא מנסה לדחוף אותי אליו. ושניהם לא מבינים. לא מבינים את הכאב. אף אחד לא מבין. אני הולכת ברחוב. מגיעה לשם. פוגשת באותם אנשים. הם הולכים. משאירים אותי לבד. עם משדר פתוח. שקט אימיים. הטלפון מצלצל. הוא הגיע. הוא לא יודע. לא מבין. הוא מנסה לגעת בי. אך הפעם לא אתן לזה לקרות. הוא ניסה להתקרב. רצתי למטבח. פתחתי את המגרה. הוא התקרב שוב. נשמעה אנחה כואבת. צורמת. מישהו נפל על הריצפה. אני מתבוננת. ושפכי הדם לא מאחרים לבוא. הוא מתבונן בי ברגעיו האחרונים. עיניו נוצצות. המוות הפך לשלוותו הניצחית. עולה לקומה השניה. מתבוננת בעולל הישן שם. מלטפת ראשה. נושקת לה בעדינות. חוזרת לדממה בקומה התחתונה. מתבוננת בחלון. הרחוב ריק. שומם. הבדידות הזו. הכאב הזה. דמעות מציפות שוב. הכול קורס. הכול הולך. ואין תקווה.
הקטע לא אמיתי לאלו שחשבו שכן.. מקווה שאהבתם..
אמה בר 😉
ואוווווווווווווווווווווו
ממש ואוו אין מילים
קטע מצמרר עומצתי חודרר
אין פשוט מדהיםםם
שמחה שזה לא עלייך..
שפה גובה הוסיפה מאוד לקטע שלך
אין מה להגיד
רק...
אל תפסיקי לרשוםםם
אוהבתתתתתתת...
מור'צי 😊
כמו שמור אמרה מאמי
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
QUOTE (פיקולו @ 27/01/2007) ואוווווווווווווווווווווו
ממש ואוו אין מילים
קטע מצמרר עומצתי חודרר
אין פשוט מדהיםםם
שמחה שזה לא עלייך..
שפה גובה הוסיפה מאוד לקטע שלך
אין מה להגיד
רק...
אל תפסיקי לרשוםםם
אוהבתתתתתתת...
מור'צי 😊
איתה^
ואווו זה נשמע כ"כ אמיתי, מציאותי
ואני כ"כ כ"כ כ"כ שמחה שזה לא עליייך!!!
מווווואה
*מאיה*
וווווווווווואאאאווווווווו
אני כולי צמרמורותת!!
זה כל כך מדהיייייםםם
ואני כל כך שמחהה שזה עלייייךך~!
יש לך כתיבה פשוט מדהימהה וסוחפתת
ממש אהבתי.
-דניאלו'ש-
וואאאאאאאאאאאאאאי במילדה אחת מ=ד=ה=י=ם !
באמת יפה , אהבתי .
מומזנת לקרוא 😉
http://www.lovesite.co.il/modules.php?name...showtopic=59521
