אחרי שנתיים ביחד, של אינספור נשיקות וחיבוקים ואהבות, לחישות מילים שנוגעות ופוגעות
הכל נגמר.
הלב שלי, נשבר, וזה נגמר כבר מלפי שלושה חודשים ועדיין אין בי את הכוח לעכול, להשלים ולהתחיל לחבר כל חלק שנופץ בי.
אני לא מבינה איך אחרי כל כך הרבה זמן פשוט אפשר לקום וללכת,
פשוט אפשר להפסיק לאהוב, להתרחק, לנתק, לפגוע ולנתץ.
וזה מרגיש כאילו בכלל לא היה אכפת לך, כאילו הייתי עוד אחת מהשטויות שלך, ילד קטן שיושב ומשחק עם הבובות של אחותו, אתה משחק בי.
ואתה מפיל אותי ושובר אותי.
זה מרגיש כאילו עבר כבר נצח מאז הפעם האחרונה שבכיתי עלייך, אבל כל לילה, כשהדמעות חונקות לי את הגרון והגוף שלי מושען מהחלון, נשיפות ושאיפות מהסיגריה אל מחוץ לבית, אני מרגישה אותן זולגות גם אם זה מעצמן.
אלפי פתקים מתרוצצים לי בחדר עם השם שלך עליהם
וגילית, סוף סוף גילית את נקודת החולשה הגדולה ביותר שלי, כנראה שהבנת שזה אתה.
וכנראה שאתה כל כך מעוניין לפגוע בי שפשוט הלכת ממני,
ואני מרגישה כל כך לבד בלעדייך, בלי הבן אדם היחידי שסמכתי ואהבתי, הבן אדם היחידי שהיה הכל בשבילי,
האהבה הכי גדולה ויפה שלי פשוט נעלמה כאילו הייתה שובל כסוף ברוח פראית
אני מבינה שאנשים עוזבים, וזה בסדר, אני מכירה הרבה שעזבו ולא היה אכפת לי כל כך כמו שאכפת לי ממך,
וזה בסדר לעזוב, אבל הבטחת להישאר.





