פריקה שכזו?

אנחנו יותר מעשרה חודשים, ואני כ"כ אוהבת אותו, והדבר האחרון בעולם שאני רוצה הוא לאבד אותו.
בלעדיו אני משתגעת, אבל לפעמים איתו אני עוד יותר יורדת מהפסים.
זה לא דברים שהוא עושה בכוונה, זה פשוט קורה ככה, וזה גם בגלל שאני כזו.
אני לא יודעת אם זה בסדר או לא, אבל לפעמים, אני מסתכלת עליו, ויש לי כ"כ הרבה דברים כבדים על הלב שאני רוצה לפרוק, ומולו אני פשוט לא יכולה.
בתחומים מסוימים אני לא יכולה להיות פתוחה איתו, להיות ישירה, אני לא מצליחה לדבר. כי המילים פשוט רוצות לצאת, וזועקות לצאת, אבל במקום זה הן נתקעות על הלשון.
חשבתי לדבר איתו על זה, להגיד לו שאני לא מרגישה מספיק קרובה אליו ריגשית, אני לא מרגישה שהוא אדם קרוב לי מספיק כדי לדבר איתו על דברים שכאלו, אבל פחדתי שזה רק יסבך את העינינים.
איך שאחרי כל הזמן הזה שאנחנו ביחד אני מעולם לא יכולתי לדבר איתו על דברים שאני באמת צריכה לדבר עם מישו, ובמקום זה רק סגרתי את כל אותם הדברים במחסן זנוח בלב. אבל לאט לאט זה מצבטר, והמחסן מתמלא, וכל אותם הדברים עוד שניה מפרקים את דלת המחסן.

אבל איכשו אחרי אתמול, דיברו על זה, והצלחתי להגיד לו שאני לא מרגישה מספיק קרובה אליו וזה מציק לי.

(בחיי שחפרתי).
אתם מוזמנים להביע דעה, ואולי אפילו לייעץ לי מה לעשות מה בעיניין.


😢 🤪