עוד פעם אחת ודי - סיפור חדש

ואואוההה יללדה מתוסבככתתת...
המשך דחוףףףףף

אמא'להה איזה סיפווור!!@# המשךך דחווף

ילדה מסכננה , איזה חייים ..

?????

=פרק 3=

"פשוט ילדה שמלאה בכישלון", אמא שלי צרחה כאשר יצאנו מחדרו של המנהל. כמה בנות שיבו מחוץ לחדר הביטו עליי ברחמים. אז כן, העיפו אותי מבית הספר. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, אשכרה חשבתי שיחליקו לי על זה, שיתנו לי עוד הזדמנות אחת אחרונה. "אין עוד הזדמנות יאנה, עברת כל גבול", הקול של המנהל הפלצן הדהד במוחי בלי הפסקה. שקעתי בדיכאון. איזה בית ספר יקבל אותי עכשיו, אה? הציונים שלי בקושי עוברים את ה60. איזה בית ספר יקבל ילדה עם 5 תיקים במשטרה? המניאקים פותחים לי 3 תיקים. 3! אחד על אחזקה בסמים, השני על שימוש בסמים והשלישי על מכירת סמים לקטינים. על כל דבר קטן פותחים היום תיק. אם אמרתי למשל לילדה מהכיתה שליש אני ארצח אותה ושתתעסק בעניינםי שלה, מיתוך עצבים, היא הולכת ומלשינה ואז שוב שיחות ובלאגנים. קיבלתי מעצר בית ל60 יום. אני אמות. אבל בטח שאני אצא, טוב שלא כל השכונה שלי במעצר בית וכולנו נפגשים תמיד. אמא ואבא לא מדברים איתי ושניהם רבים על הזמן, המצב בבית הופך לבלתי נסבל, דווקא כשחשבתי שיותר גרוע כבר לא יכול להיות.
אני לא מפסיקה לחשוב על עופר. אני מתארת את התאונה בראשי, איך ששניהם היו לכודים באוטו, איך שהוא מת במקום. הכל כבר לא אותו הדבר. אתמול אלכס, ילד מהשכבה שאני די אוהבת אותו בא לבקר אותי. הוא כזה תמים וחמוד. הוא אפילו קנה לי מקדונלדס מהקניון מול הבית שלי. הלוואי והייתי יכולה להיות תמימה כמוהו, לפעמים אני כל כך מקנאה בכל הבנות התמימות האלה, בילדים התמימים. שבקושי מעשנים, שלא נוגעים בסמים, שלא שותים אלכוהול, רק פעם ב... בכל הבנות הבתולות שיש להן משפחה מושלמת. פתאום אני מתגעגעת לבית הספר, זה כזה מוזר. אסור לי למצוא בית ספר רק עוד 37 יום. חרא.
---
. השעון המעורר. אופס, אין לו את מי להעיר, כי אין לי בית ספר. מעיפה אותו על החלון. נשבר.

12:30. פוקחת את העיניים. הולכת בלי שיווי משקל אל המקרר. מחממת סופגניה. לוקחת 2 כדורים נגד כאב ראש. מקיאה. המון דם מכסה את האסלה. דם מעורבב ביחד עם קיא. מגלגלת ג'וינט. מעשנת. נכנסת לסטלה קטנה שעוברת אחריי שעה פלוס מינוס. ואז..מתחילה לבכות בכי הסטרי שכזה..ובוכה ובוכה ובוכה..מי אני שהרסתי למלא ידלים את החיים..שמכרתי להם סמים רק כדי שיובל יהיה מרוצה מימני..שיהיה לי כסף..לקנות עוד מנה????? זונה שמנהההההההה..עולה על המשקל. 53 קילו. ג'יזס. טוב נו, ירדתי קילו וחצי. גם משהו לא? ואני עדיין בוכה. וחותכת כמו מטורפת.
כל היום עבר בדרך ממש משעממת. הייתי שקועה כמו זומבית מול הטלוויזיה. כמה זמן לא ישבתי בבית. כבר התרגלתי להיות מה שמכנים 'ילדת רחוב'. פתאום התגעגעתי לזה. הייתי לבד בבית עד הערב. כל היום שכבתי בסלון עם השמיכה המחממת כאשר הגשם לא מפסיק בחוץ, דצמבר 2004. הלכתי לישון בסביבות 12 ואז התעוררתי ב4, שוב בכיתי. אני מרגישה שהחיים של לא הולכים לשום מקום.
הכנתי לי במהירות פייסל [ג'וינט, סיגריה עם גראס] וישבתי בסלון. לא היה לי כח לפתוח את החלון הכבד בחדר שעושה רעש, לא היה לי כח לרדת למטה, אז פשוט עישנתי בסלון, בחושך, מול הטלוויזיה הכבויה.
פתאום שמעתי רעש כזה מוזר, אמא שלי הלכה אל המטבח, הוציאה את בקבוק המיים מהמקרר ושתתה כמה לגימות. היא הביטה בי, החזירה את הבקבוק למקרר וחזרה לישוןץ הייתי בשוק. היא ראתה אתה ג'וינט וזה אפילו לא הזיז לה, איזה אמא תראה את הבת שלה מעשנת ג'וינט בסלון ולא תעשה כלום? לא אכפת לה מימני, זה בטוח. זה עשה לי טיפה סטלה כי דחסתי בתוך הג'וינט הזה כל כך הרבה גראס. חזרתי לישון והתעוררתי ב6 וחצי, כמו שאני רגילה. בגלל שאני לומדת בבית ספר ביפו אנ חייבת לקום מוקדם כדי להספיק לאוטובוס של 7 וחצי. לבשתי במהירות ג'ינס בהיר וחולצת בית ספר בצבע תכלת, התאפרתי וסידרתי את השיער, יצאתי מהבית לכיוון תחנת האוטובוס ואז נזכרתי שבעצם אין לי לאן ללכת. העיפו אותי מבית הספר, אין לי בית ספר.
"את לא אמורה להיות במעצר בית?" שמעתי קול מעצבן, הסתובבתי וראיתי את ויטלי. אוקיי, ויטלי היא אחת הבנות מהשכונה, אין כל כך הרבה מה לאתר. שיער בלונדיני עם גוונים שחורים, רזה, בגובה שלי, עיניים כחולות, מתלבשת כמו פרחה בת 40.
אני: "אויש, מה את רוצה?"
ויטלי: "אני לא רוצה מימך כלום, אבל את לא אמורה להיות בבית!?"
אני: "מה אכפת לך בכלל?" ידעתי שהיא תלשין. אני כל כך מכירה את המסכנה הזאת.
ויטלי: "כלום.."
אני: "תקשיבי, אם תגידי משהו יאלצו לפתוח לי עוד תיק"
היא הביטה בי במבט לא מבין ואני המשכתי, "לא, בעצם יפתחו לי עוד 2"
ויטלי: "מה? למה?" היא שאלה בקול הצפצפני שלה
אני: "אחד על איום.. השני עלה ביצוע.. איום-תקיפה, איום-תקיפה, איום-תקיפה...נהנהנה.."
ויטלי: "הנה האוטובוס שלי בא" היא חייכה חיוך מפוחד ועלתה
אני: "שיהיה לך יום מקסים!" צעקתי וחייכתי, הלוואי שתמות.
חזרתי הבייתה בעצבים, 2 כדורים לכאב ראש ועפתי לישון.
הפלאפון שלי צלצל בלי הפסקה, פקחתי את עיני באיטיות ועניתי
אני: "הלו? מי זה?" שאלתי בקול עייף
...: "זה אלכס, מה נשמע? מה, ישנת?"
אני: "אה...סשה.. מה קורה? כן..ישנתי, מה השעה?"
אלכס: "2 בצהריים"
אני: "פאק...כמה ישנתי"
אלכס: "את רוצה שאני אבוא אלייך?"
אני: "עכשיו?"
אלכס: "עוד שעה ככה... רק אם בא לך. חשבתי שזה יהיה נחמד אם אני אארח לך חברה, את יודעת"
אני: "אה..סבבה.. בוא"
אלכס: "טוב, אז נתראה עוד שעה, ביי בנתיים יאנה"
אני: "ביי" אמרתי בקול כבד וחזרתי לישון. התעוררתי שוב אחרי כמה דקות ונכנסתי למקלחת מהירה, לקחתי עוד כדור ואז כבר אלכס הגיע. תמיד צחקתי על הבנות האלו שאם מישהו שהן רוצות צריך לבוא אליהן אז הן שעה מתארגנות, מתאפרות וכאלה. אני הייתי לבושה כמו סמרטו. טרנינג ענקי בצבע שחור, חולצה ענקית עוד יותר בצבע אפור בהיר, קוקו עגבנייה ופנים עייפות וחיוורות.
אלכס: "מה קורה מאמי?" הוא הביא לי נשיקה בלחי ונכנס.
ישבנו בחדר שלי, שתינו קצת ספרייט ודיברנו על כל מיני דברים. הוא סיפר לי שכולם מדברים על המקרה בבית הספר, פאק.
אלכס: "יאנה, אני יכול לעשות משהו?" הוא שאל פתאום. ידעתי מה הוא הולך לעשות, בשבילו זה בטח דבר שלא קורה הרבה, דבר מרגש. וואלה אצלי זה היה בשגרה.
אני: "מה?" לחשתי, הוא התקרב אליי ונישק אותי נשיקה קטנה בפה שהפכה לנשיקה של 20 דקות. פאק, הוא מנשק טוב. הייתי כל כך מבולבלת. ישבנו עוד טיפה ודיברנו ואז הוא היה צריך ללכת. אחריי שהוא הלך יובל התקשר, אמרתי לו שאני אחזור אליו יותר מאוחר, אין לי מושג אפילו איך אני הולכת לספר לו על כל מה שקרה.

תמשיכי מאמיי , כלכך מענייין !!
חבל שאת ממשיכה פעם ב .. זה ממש מייבש !#

טוב מאמי העיקר תמשיכי , אוהבת מיליווווווווווונים!

פרק 4:

התעוררתי ב9 וחצי בבוקר, הסתובבתי כמו סהרורית בבית בלי לעשות כלום. אז שנאתי כל כך את בית הספר ופתאום אני מתגעגעת אליו. מוזר, לא? שקלתי את עצמי וראיתי שאני 51.. ירדתי קצת. ישר הלכתי לאכול 2 פרוסות לחם שחור עם קוטג' ועגבנייה.. הרגשתי כל כך שמנה אחרי זה ואין לי מושג בכלל מאיפה זה בא. הלכתי להקיא את זה, אין לי מושג למה. אני לא מהבנות האלו שכל החיים מנסות להיות רזות ויפות, להפך.. אני הכי רגילה ופשוטה שיש, אבל פתאום הרגשתי מגעילה עם עצמי. הגעלתי את עצמי, כן, הרגשתי כישלון. היית כל כך עצבנית, הסתובבתי בבית צורחת ובוכה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בדרך כלל כשאני עצבנית אף אחד לא מתקרב אליי, אף אחד. חוץ מיובל. רק הוא יודע איך להרגיע אותי, רק הוא. מזל שיש לי שק איגרוף בחדר אחרת הייתי יורדת למטה ומתחרפנת. הלכתי למטבח ולקחתי סכין, שמתי לב שאבא לקח לי את כל הסכינים מהחדר, היו לי 7.. כוסאמק. חיממתי אותה בגז, אין לי אפילו מושג למה והתחלתי לחתוך. זה בהחלט יותר כאב. מזל שעכשוי חורף ולובשים ארוך, ככה לא יראו את זה. נזכרתי שאלכס צריך להגיע אלי אחרי בית הספר. הייתי כל כך מבולבלת. מצד אחד אהבתי אותו אבל מצד שני פחדתי להיכנס איתו לקשר כלשהו. בדרך כלל כל מי שמכיר אותי או נכנס איתי לקשר כלשהו מצטער על היום שהוא הכיר אותי, כולם אומרים שאני ילדה מסובכת שמסבכת להם את החיים. והקטע שאלכס לא יודע כלום, הוא לא יודע על הסמים.. על כלום. מישהו דפק על הדלת ומייד הלכתי לפתוח. לירון. הילדה הכי מקובלת בשכבה שלי, שהיא מקרה גרה דלת מולי.
אני: "אה..היי מה קורה?" חייכתי חיוך דפוק. לא ידעתי מה היא עושה בפתח הבית שלי. אני והיא לא מדברות חוץ מכמה קללות פה ושם.
לירון: "נגמר לנו החלב בבית, אמא שלי שאלה אם אתם יכולים להביא לנו כוס חלב?"
היא שאלה במתיקות מוזרה כזאת.
אני: "כן, בטח... כנסי" מלמלתי. היא נכנסה אחריי והעיפה מבט נגעל על הבית. פתחתי את המקרר, הוצאתי את החלב והבאתי לה.
לירון: "אנחנו צריכים רק כוס"
אני: "זה בסדר, במילא אף אחד לא שותה פה חלב כמעט"
לירון: "אה.. תודה.. ותגידי, מתי את חוזרת לבית הספר?" היא שאלה וחייכה. רציתי לבעוט בה.
אני: "וואלה לא יודעת, ניראה כבר"
לירון: "אה.. חבל. תדעי לך שיש לך ממש פוטנציאל להיות יופי של ילדה, חבל שאת בוחרת בדרך הזו והורסת לעצמך את החיים.. את ממש לא נראית אחת כזאת ש.."
אני: "שמה?"
לירון: "אחת נרקומנית"
אני: "וואלה. טוב תראי אני ממש חייבת לעוף אז.."
לירון: "אה כן.. תודה.. ביי" היא שוב חייכה ויצאה. שנאתי אותה. ידעתי אבל שהיא לא שווה את העצבים שלי. כל כך קינאתי בה. יא לא יודעת מה זה סרסור אפילו. היא לא יודעת מה זה לתת את ההגוף שלך לאנשים חולים במוחח שאף אחד לא רוצה לקיים איתם יחסי מין אז הם הולכים לזונות בנות 15. היא לא יודעת מה זה ללכת לבקר את החבר שלך ולגלות שוא מת ממנת יתר. לראות אותו על המיטה כולו מכוסה בדם מהאף ומהפה..בלי דופק..כחול..חיוור..עם המזרק ביד ימין..זה מראה מזעזע היא לא יודעת מה זה!! הויא קוראת לי סתומה ומפגרת ומסוממת שאני עושה את כל זה אבל היא לא באמת יודעת..אחחח כל כך בא לי שהיא תבין איכשהו מה זה שתקלוט כזאת מטומטמתתתתתתת.
וככה העברתי לי את היום, בבית, משתעממת. כל שעה בערך מישהו אחר התקשר ושאל אם הכל טוב וכאלה. ואז אלכס התקשר. הוא אמר שהוא בדרך ושהוא עוד דקה אצלי. כשהוא הגיע הכנתי לי ולו קפה טעים וחם, היה ממש קר בחוץ וירד גשם. ישבנו בסלון ושתינו, הוא סיפר לי על זה שעוד מעט הם יוצאים לטיול שנתי, כל השכבה. כל כך כאב לי שאני לא אוכל לצאת איתם. התחלנו להתנשק וכאלה.. ותוך כדי סיפרנו אחד לשנייה דברים. הוא סיפר שההורים שלו התגרשו כשהוא היה בן 7, וזה ממש גרם לו לטראומת ילדות. הלוואי והסיפור חיים הרע שלי היה מסתיים בגירושים של ההורים. הלוואי. מיפה לשם סיפרתי לו שההורים שלי בקושי נותנים לי לרדת ללובי, בקושי נותנים לי להסתובב בבית. שאין לי תאבון לכלום.. ולא בא לי כמעט לראות אף אחד, הוא היחיד שאיכשהו הוא לי טוב על הלב. סיפרתי לו שאמא שלי חזרה לשתות, שהמצב של אח שלי בבית החולים רק מתדרדר.. והוא הבין. הוא ניסה לנחם אותי כמו כולם.. כרגיל לא ממש הצליח. שוב התחלנו להתנשק, הורדתי לו את החולצה והוא בידיים רועדות הוריד לי את החולצה גם.
"יאנה.. דיי" הוא לחש וקם. לא הבנתי מה לעזאזל הוא עושה.
"את יותר מידיי חשובה לי, אני.. אני לא רוצה שהכל בנינו יקרה כל כך מהר. אני אוהב אותך".
לרגע אחד חשבתי שפאק, הוא הבנאדם הראשון שלא מנסה ישר להשכיב אותי אבל מייד נזכרתי שכל הבנים אותו הדבר, כולם חרא אחד גדול.

ואוווווווווווווווו מסכנהה=/

ה2 פרקים הראשונים מוכרים לי.. קראתי אותם איפושו
אני לא זוכרת איפושו
שימי המשךךך.. זה כ"כ מענייייןןןן