האהבות שלי>>סיפור אמיתי!

מצטערת שאני לא ממשיכה פשוט עובר עליי שבוע ממש מגעילל =\\
מה לא קרה לי השבועעע..
ועוד הכתיבה של הסיפור הזה מזכירה לי כל כך הרבה דברים שבא לי לשכוח,שאני רוצה שפשוט יעלמו!
הפרק שכתבתי תקוע באמצע..כל פעם שאני באה להמשיך אני פשוט לא מסוגלת,אני מרגישה שאני שוב נשברת,כמו אז,הכל חוזר אליי בבום.
אני אנסה לכתוב אותו,ינסה להתגבר כי הגיע הזמן...
והנה עכשיו השעה 3 בלילה ואני?לא נרדמתת!!!!!
אני ינסה לכתוב לכם המשך..לא מבטיחה!

>מרינוש

ככה עבר לו חופש סוכות,סבתא שלנו יצאה מהבית חולים והרגישה יותר טוב.
החופש נגמר והיה צריך לחזור ללימודים.
היום הראשון שאחרי החופש עבר דיי בסדר...עד להפסקה הגדולה!

פרק 4

ישבנו בחצר על הדשא:אני,עדי,יובל,צליל ודורון.
סתם דיברנו,ואני ויובל כמו תמיד התחלנו לרדת אחד על השני ולריב.
אמרתי משהו לא במקום(לא זוכרת מה זה היה),ואז התפתחה לה המריבה הקטנה שלנו,כמו תמיד הכל בצחוק!
יובל:"שקט טיפשה" אמר וצחק
אני:"טיפשה אחותך"
יובל:"אין לי אחות" אמר בקול תינוקי והוציא לי לשון.
אני:"חח תינוק תתבגר"
יובל:"למה את יותר טובה?"
אני:"ברור,כפרה עליי"
יובל:"אולי פרה עלייך"
אני:"חח מטומטם,אני תמיד אמרתי שאתה כזה"
יובל נתן לי מכה קטנה בגב ואני נתתי לו סטירה חלשה.
יובל:"מה זה היה?"
אני:"סטירה לייק דא" אמרתי בקול פקצי וצחקתי
יובל:"חח לכי לכי,איזה פקאצה נהיית"
אני:"ככה אני,תתמודד"
......:"אפשר להפריע לכם?" שאל קול מאחורי ואני הסתובבתי.
איך שראיתי אותו נאנחתי,שוב עדן,הקרציה הזה.
=עדן היה איתי ביסודי.בכיתה ו' הוא נדלק עליי ורדף אחרי כל השנה.
תמיד אמרו שאנחנו מתאימים וניסו לשדך אבל אני לא סבלתי אותו.
בכיתה ז' הוא עבר לבית ספר אחר בעיר שלי,אך בכיתה ח' הוא עבר לבצפר שלי וחזר להציק לי=
אני:"כן,מה הבעיה?" אמרתי בקול אדיש.
כולם חוץ מצליל ידעו על עדן,כי ביסודי יובל ודורון היו שנה מתחתינו אז הם דיי ראו מה שקורה ועדי מאז ומתמיד הייתה החברה הכי טובה שלי.
עדן:"אני יכול לדבר איתך?" שאל קצת בהיסוס
אני:"דבר"
יובל(לחש לי):"למה להיות מגעילה?"
אני(בקול):"אל תתערב,עדן מה רצית?"
עדן:"אממ,אפשר לדבר לבד?"
דנה ויובל עשו אווו כזה,ואני הסתכלתי עליהם במבט מאיים.
אני:"זה משהו דחוף??" שאלתי בתקווה שיגיד לא וילך.
עדן:"כן"
אני:"אוךך,טוב אני באה" אמרתי וקמתי בחוסר חשק מהדשא.
הלכנו לספסל שהיה ליד המגרש והתיישבנו עליו.
עדן שתק והביט בי מדי פעם.
אני:"כמה זמן תשתוק ככה?"
עדן:"מצטער,פשוט חשבתי על משהו" אמר והסתובב לכיוון שלי.
אני:"אז מה היה כל כך דחוף?"
עדן:"אני יודע שאת יודעת שאני אוהב אותך,כן גם אחרי שנתיים עדיין לא שחכתי.רציתי לשאול אותך משהו אבל תעני לי בשיא הכנות"
אני:"אוקיי תשאל" אמרתי והעדפתי לא להגיב על מה שאמר.
עדן:"רציתי לדעת אם פעם בכלל הרגשת אליי משהו?? אפילו משהו הכי קטן שיש?" שאל דיי בהיסוס כאילו מפחד מהתשובה שלי.
הסתכלתי עליו לכמה דקות וראיתי אותו פתאום באור שונה,כבר לא ילדותי כמו פעם למרות שעדיין מציק.תמיד זכרתי אותו כחנון כזה,עכשיו כשהסתכלתי עליו מקרוב ראיתי שהוא בכלל לא כזה.
שיער שחור קוצים,עיניים חום כהה,רזה,מתלבש טוב.אבל בכל זאת,לא הרגשתי אליו שום דבר אף פעם.
אני:"מצטערת להגיד לך אבל אף פעם לא הרגשתי אלייך כלום,פשוט שום דבר"
עדן:"טוב,תודה שאמרת לי את האמת" אמר קם מהספסל והלך.
אני חזרתי לדשא ובדיוק היה צילצול.
היום עבר לו והגעתי הביתה.
איך שנכנסתי שמעתי את אמא ואבא רבים.
הלכתי לחדר של רון וראיתי שהוא שוכב על המיטה עם עיניים עצומות.
אני:"רונוש אתה ישן?" שאלתי בעדינות
רון:"לא" אמר ופתח את עיניו וראיתי שהן קצת אדומות.
אני:"למה אמא ואבא רבים?" שאלתי אותו והוא התיישב על המיטה.
רון:"אין לי מושג,איך שחזרתי הן לא הפסיקו לריב,צועקים אחד על השני,מקללים מה לא" אמר ודמעות החלו לזלוג מעיניו.
אני:"יהיה בסדר,אל תבכה" אמרתי ויצאתי במהירות מהחדר שלו.
עם הייתי נשארת הייתי גם בוכה.
אולי זה נשמע טיפשי אבל זה לא!
ההורים שלי רבים כבר איזה חודש,צועקים,מקללים,אנחנו כבר לא אותה משפחה שמחה כמו פעם.
התיישבתי בסלון ושמעתי חלק מהצעקות:
אמא:"יאללה נמאס לי ממך,תעוף לי מהבית,תעזוב אותי ואת הילדים בשקט"
אבא:"אני לא ילך!עם את רוצה תלכי את,אני נשאר פה"
אמא:"אוף תעזוב אותי כבר!! נימאס לי לחיות איתך,לראות את הפרצוף שלך כל יום"
אבא:"יופי אז תעזבי את הבית,אני נשאר פה עם הילדים"
וזהו יותר לא שמעתי כי עליתי במהירות לחדר להדמעות פרצו.
החלטתי שאני לא יכולה יותר להישאר בבית.
התקשרתי לדנה והיא לא ענתה,התקשרתי לעדי.
אני:"דידוש את בבית?"
עדי:"לא אני אצל דודים מחוץ לעיר"
אני:"אהה טוב לא משנה"
עדי:"קרה משהו?"
אני:"לא סתם,ביי"
עדי:"ביי" ניתקתי ולא ידעתי למי להתקשר.
החלטתי להתקשר ליובל,כי לא רציתי שכל העולם ידע מה קורה במשפחה שלי.
אני:"יובל?" שאלתי בקול קצת רועד.
יובל:"כן מאמי,מה קורה"
אני:"לא טוב בכלל" אמרתי ושוב הדמעות זלגו.
יובל:"מורי מה קרה?"
אני:"אתה לבד בבית?"
יובל:"אורן תכף יוצא ואמא שלי תחזור רק ב8 וחצי"
אני:"מה השעה עכשיו?"
יובל:"4"
אני:"יובי אני יכולה לבוא אלייך?" שאלתי מנסה להתגבר על הבכי.
יובל:"ברור תבואי ותספרי לי מה קרה"
אני:"טוב" אמרתי ונזכרתי פתאום ברון.אני לא יכולה להשאיר אותו ככה לשמוע את הצעקות האלה,הוא סך הכל בן 8 וחצי הוא לא צריך לסבול ככה.
אני:"יובל אני מביאה גם את רון"
יובל:"סבבה,אני מחכה"
אני:"ביי" וניתקתי.
החלפתי את החולצת בצפר,שטפתי את פניי מהדמעות והלכתי לחדר של רון.
אני:"רון?"
רון:"מה את רוצה?"
אני:"אני הולכת ליובל,תתלבש אתה בא איתי"
רון:"למה?"
אני:"אתה מעדיף להישאר פה?"
רון:"לא,תחכי לי למטה"
אני:"טוב" ויצאתי מהחדר.
הצעקות של ההורים שלי נהיו טיפה יותר שקטות אבל עדיין נשמעו.
רון:"אני מוכן" אמר ובא לסלון.
אני:"יאללה בוא"אמרתי ויצאנו מהבית.
רון:"תודה"
אני:"על מה?"
רון:"שהוצאת אותי מהבית,כבר לא יכולתי לשבת שם" אמר כשקולו חנוק
אני:"יהיה בסדר,זה יעבור להם" אמרתי והגענו ליובל.
דפקתי בדלת ושמעתי רעשים מהבית.
יובל:"מי זהה?" צעק
אני:"אני ורון" אמרתי והדלת נפתחה.
יובל:"מה קורה?" שאל ומבט מודאג על פניו.
אני:"יהיה טוב" אמרתי ונכנסנו לחדר שלו.
יובל:"שבי וספרי לי מה קרה"
אני:"טוב" אמרתי והתיישבתי על המיטה,רון התיישב ליד יובל.
אני:"ההורים שלי" אמרתי ונאנחתי "הם רבים כבר איזה חודש,צועקים,מקללים,מה לא" אמרתי ביאוש ודמעות פרצו מעיניי.
יובל לא אמר כלום,רק ניגש וחיבק אותי.
אני:"אוף יובי אתה צריך לשמוע את הצעקות האלה,הריבים,כמה אפשר?" אמרתי בלי יכולת להפסיק את הבכי.
רון:"אני..אני בסלון"אמר בקול רועד ויצא מהחדר.
יובל:"ואי מאמי אין לי מה להגיד.את יודעת שההורים שלי התרגשו אבל אצלינו זה לא היה כזה גרוע.הם פשוט התגרשו וזהו" אמר מנסה למצוא את המילים הנכונות
אני:"הלוואי שהם היו מתגרשים,לא שאני רוצה שזה יקרה אבל זה עדיף על הריבים האלה"
אמרתי עדיין בוכה.
יובל:"יהיה בסדר,את תראי" אמר וחיבק אותי חזק.
אני:"מסכן רון,נכון שהוא רק בן 8 אבל ניראה לי לו יותר כואב ממני,הוא צריך את שני ההורים שלו ביחד,הוא לא צריך לסבול את המצב הזה"
יובל:"בואי אליו" אמר ושנינו הלכנו לסלון.
רון ישב על הספה,מסוגר בתוך עצמו כשדמעות זולגות מעיניו.
הסתכלתי עליו ועוד יותר כאב לי,ניגשתי אליו וחיבקתי אותו.
אני:"רון דיי אל תבכה" הוא פשוט שתק,מנסה להירגע.
אני:"יובי קח אותו לשטוף פנים" ביקשתי ויובל לקח את רון למקלחת.
אני נגשתי לחלון הפתוח,הרגשתי את הרוח הקרירה על פניי,מייבשת את הדמעות שהמשיכו לזלוג.
הרגשתי ידיים קטנות מחבקות אותי במותניים.
הסתובבתי וראיתי את רון מחבק אותי.
רון:"דיי מור אל תיבכי" אמר לי בקולו העדין.
אני:"טוב,אני הולכת למקלחת שניה"
רון:"טוב" אמר והתיישב עלח הספה.
הלכתי למקלחת ושטפתי פנים.
באתי לצאת וראיתי את יובל עומד בפתח המקלחת.
יובל:"את בסדר?"
אני:"אני יהיה"
יובל:"מורוש את צריכה להיות חזקה גם בשביל רון,הוא רואה שאת נשברת אז גם הוא"
אני:"אתה צודק,כמה שזה קשה זה נכון"
יובל:"טוב מעכשיו תנסי לא לחשוב על זה,ועם את שומעת אותם רבים תמיד תבואי לפה עם רון"
אני:"תודה" אמרתי והוא חיבק אותי.
הרגשתי אותו כל כך קרוב אליי,ראיתי את הדאגה בעיניו.
אחרי שעתיים הלכנו הביתה,ההורים כבר לא רבו,אני חושבת שהם אפילו לא בבית.
אני ורון אכלנו וכל אחד הלך לחדרו.
ראיתי שהשעה כבר 10 והייתי עייפה,התכוננתי לישון.
נשמעה דפיקה בדלת חדרי.
אני:"כן?"
רון:"אני יכול להיכנס?"
אני:"כן בטח"
רון נכנס לחדר והתיישב על הכיסא של המחשב
אני:"מה קרה?"
רון:"איפה אבא?"
אני:"לא יודעת,אמא בחדר שלהם?"
רון:,כן,וכששאלתי איפה אבא היא התרגזה עליי"
אני:"הוא בטח הלך לטייל קצת,לנשום אוויר.לך לישון כבר מאוחר,יהיה בסדר" אמרתי מנסה לשדר אופטימיות.
רון:"לילה טוב"
אני:"לילה טוב" ורון יצא מהחדר.
אני נרדמתי בלי בעיות כי הייתי ממש עייפה,אך ראשי עדיין היה מוטרד מכל מה שקרה.
----------
חודש עבר,עוד החודש כמו הקודם.
אני ורון היינו הולכים כל יומיים-שלוש ליובל.
מלי,שהבינה אותנו אפילו הציעה לנו לישון אצלם אבל סירבנו.
ההורים המשיכו לריב,ואנחנו המשכנו לסבול את הריבים שלהם.
לא סיפרתי לאף אחד.החברות שלי בכלל לא ידעו.
הן ראו שמשהו עובר עליי אבל אני לא הסכמתי להגיד מה.
רק המשפחה ידעה מה קורה באמת.
ןמה שעובר עליי??רק ליובל סיפרתי.
והנה הגיע יום לפני חנוכה.
--------
היינו בהפסקה הגדולה בבצפר.אני,יובל,עדי וצליל.
יובל:"אתן באות היום למסיבה?" שאל.
צליל:"כן,אני באה עם אנה"
עדי:"ברור שאנחנו באות,גם דנה אמרה שהיא תבוא"
ורק אני שתקתי.
יובל:"מור?"
אני:"מה"
יובל:"את באה היום נכון??"
אני:"לא יודעת יובל"
יובל:"למה לא?תבואי,את צריכה קצת לנוח מהכל"
אני:"לא יודעת,לא ממש בא לי"
יובל:"מה עם רון,הוא יוצא היום בערב לאנשהו?"
אני:"יש להם מסיבת כיתה בערב ואחרי זה הוא הולך לחבר שלו לישון"
יובל:"נו את רואה?מה את תעשי לבד בבית? עוד פעם תשמעי.."
אני:"יובללל" קטעתי אותו בצעקה.
הוא עמד להגיד את מה שלא רציתי שידעו.
יובל:"מצטער,לא התכוונתי."
עדי:"אולי תספרי לנו מה עובר עלייך מור?"
אני:"כלום,אני יתמודד עם זה לבד לא רוצה לדבר על זה"
עדי:"טוב איך שבא לך" אמרה בקול מבין.
יובל:"אז את באה או לא?"
אני:"ניראה כבר"
יובל:"עם את לא באה אני סוחב אותך לפה בכוח,מבטיח לך"
אני:"טוב טוב,ניראה כבר בצהריים יש עוד זמן"
אמרתי ואז נשמע הצילצול.
בסוף הסכמתי לבוא,ואת מה שקרה במסיבה לא ניראה לי שאני אשכח בזמן הקרוב.......

טוב עד כאן הפרק.
שיניתי אותו קצת,יש דברים שהחסרתי.
היה לי קשה לכתוב את הפרק הזה אבל סוף סוף סיימתי אותו.
השיחות שמתנהלות בינינו הן לא מילה במילה אבל זה בערך מה שבאמת אמרנו.
עם אתם קוראים אז ת-ג-י-ב-ו
>מרינושש<

📋 תוכן האתר

💕 קהילה

🔮 כלים ומבחנים

אזור הגולשים

תוכן אהבה

✡️ אהבה ביהדות

האהבות שלי&gt;&gt;סיפור אמיתי&#33;

עריכת הודעה

דיווח על הודעה

ברוכים השבים!

הצטרף לאהבה

שכחת סיסמא?