יושבת על המיטה הזוגית והמוצעת שלי.
עולות בי מחשבות של אישה שעברה דיי הרבה בחייה ולמדה מטעותם של אחרים ומשל עצמה.
דרך חיים שפחדה לסלול לעצמה ודברים ששכחה שקיימים בציעורתה.
לא מבינה מאיפה כל זה מגיע אבל אני מקווה לזרום עם דרך החשיבה.
אני מחייכת לעצמי כשבתוכי אני אוכלת את עצמי על הצביעות, השקרים, המילים, ההתנהגות, המבטים,הקנאה, השנאה. . .
לא מבינה מאיפה כל זה בא וממה זה נוצר.
מנסה לנתח את הדברים אבל מתייאשת לאחר קילומטר. .
לא מבינה ובכל כוחי מנסה שכן. . רוצה.. ולא מסוגלת..
כל הניסיונות, כל המבחנים, כל הרמזים, כל התוכניות,הויתורים,המאמצים..
הכל יורד לטמיון ברגע של מחשבה איטית שמתבלבלת עם הטיפשות.
דיי נימאס מכל הרגעים הקשים ואני מחכה לימים טובים ומושלמים..
אך הבנתי את החיים. .
אין שלמות ואין באמת הנאה..
הכל ניחשב בתוך מבחן..
בוחנים ובוחנים ואז אם מצליחים פתאום הקנאים צצים.. מנסים להרוס את מה שכבר הושג ולא מבינים שזה מאוד מאוד מאוחר.
אנשים שפעם היו מאור עיניכם,האדם שמוביל אתכם, רק הם מסוגלים לבגוד בך ולהראות לך את צידו הכואב של העולם . .
אתם יושבים בין כולם ומביטים בפניהם של אותם האנשים שאתם פשוט לא מבינים מה הם ולמה הם באמת מסוגלים..
כל הציפיות, כל האכזבות, כל הכאבים, כל המבטים, כל הרגשות, כל הדמעות, כל החיבוקים, כל הנשיקות, כל התמיכה. . . הכל כל כך חסררר. . .
והכל בגלל שאין לי בעצמי אמונה.
אין לי בעצמי אמונה.
אין לי..
אין. .
מש'ו מהלב. . ובעיקר מהראש !!
תגיבו ! 😊





