"איייייייף לא רוצה לקום עזבי אותי כבר"
לא אופק, את צריכה לקום אמא אמרה לי ובלי ברירה קמתי לעוד יום מסריח בבצפר.. עוד יום שכולם יסתכלו עליי יצחקו וילחשו-"למה היא לא עושה עם עצמה משהו"
ככה זה כל יום מאז שאני מכירה את עצמי. כל בוקר לפתוח תארון בגדים שלי ולקוות שהבגד עדייו עולה עליי למרות שהבגד מלפני 3 חודשים, קיוותי שאוכל להיכנס אליו כמו בשבוע הראשון שקניתי אותו. ואמא שלי שיושבת לי על הנשמה "אופק מה יהיה איתך מתי תחשבי על דיאטה נורמלית שלשם שינוי כן תעזור לך?" את המשפט הזה שמעתי בערך כל יומיים...
קמתי וצחצחתי שיניים, התחלתי להתארגן בחרתי תמכנס בד שלי בצבע כחול כהה וחולצת בצפר שחורה.. שמתי קצת שחור בעניים הירוקות שלי הלכתי לפינת אוכל (נשארו לי כמה דקות כדי לשתות) שתיתי עם אמא את הנס של הבוקר שבלעדיו אני לא יכולה להתחיל את היום.
אמא:"טוב.. את מוכנה? אני לא רוצה לאחר לעבודה."
קמתי ויצאנו לכיוון האוטו התחלנו להתקדם לכיוון הבית ספר...
שנכנסתי בשער ראיתי את רווית ושני מרחוק והם סימנו לי לבוא.
רווית: "שלום שלום גברת אופק"
אני:"חחחח שלום גם לכן"
ושמענו את הצלצול שאומר להכנס לכיתות ולהתחיל ללמוד....
"אוףףף יום מסריייחחח" אמרתי לרווית שבדיוק יצאה איתי להפסקה הגדולה.
במסדרון נתקלתי בטעות באיזה ילדה מהשכבה שלי.. "תזהרייי יא טנק מהלךךך חחחחח"
אני:"אהה טניה תרגעי אני לא אחת החברות שלך"
טניה:"חחחח לא אחת החברות שלי?! חברות?! מי תהיה חברה שלך? שלא תאכלי אותם כמו שאת עושה כל היום"
הרגשתי את הדמעות עוד שנייה מתפרצות ולא רציתי לתת לה תהרגשה שהיא הצליחה לפגוע בי למרות שהיא ידעה שהיא הצליחה. לקחתי את הרגלים שלי והלכתי משם שכולי בוכה והדמעות לא מפסיקות לרדת. התיישבתי לי באיזו פינה נטושה בבית ספר ובכיתי כ"כ, שמעתי את הצלצול אבל החלטתי שלא להכנס אני לא רוצה שיראו אותי ככה ועוד יזרו לי מלח על הפצעים אז לא נכנסתי לשיעור.
חשבתי לעצמי שלאורך כל 15 וחצי השנים שאני חייה לא זכרתי את עצמי בתור ילדה רזה, תמיד הייתי מלאה יותר מכולם,תמיד שונה,תמיד בצד... ואני עדיין ככה.
אחרי כל היום המגעיל הזה וההפסקות האלה שהרגשתי שכולם עדיין צוחקים מהבדיחה המעליבה של טניה הגעתי הביתה, הלכתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה והחלטתי
" אופק ממחר את לוקחת את עצמך בידיים" ככה אמרתי לעצמי את המשפט שוב ושוב כדי להכניס אותו טוב טוב לראש שממחר אני עושה שינוי!
יפפההה!!! אבל קצר=[...סיפור שונה קצת..מיוחד!..אהבתי! תמשיכי דחוף!!!
אחרי כל היום המגעיל הזה וההפסקות האלה שהרגשתי שכולם עדיין צוחקים מהבדיחה המעליבה של טניה הגעתי הביתה, הלכתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה והחלטתי
" אופק ממחר את לוקחת את עצמך בידיים" ככה אמרתי לעצמי את המשפט שוב ושוב כדי להכניס אותו טוב טוב לראש שממחר אני עושה שינוי!
=====================================================
שמעתי תצלצול של השעון המעורר בפלאפון שלי.. לא היה לי כוח לקום אז חיכיתי שיגמר הצלצול המעצבן שאולי אני יצליח לנמנם עוד כמה זמן אבל לא הלך לי ככ אחרי כמה דקות אמא נכנסה לחדר והעירה אותי.
אני:"אמאא עוד כמה דקות כואב לי הראששש" (כנראה בגלל שבכיתי)
אמא:"טוב אופק תתחילי להתארגן אני במטבח מכינה לך ארוחת בוקר ואת הנס שלך"
אני:"טוב אמא, כבר באה"
סוף סוף קמתי... צחצחתי שיניים, לבשתי תמכנס הראשון ששלפתי מהארון וחולצה בצבע כחול כהה שמתי כרגיל שחור בעניים שלי זה הדבר היחיד שאהבתי בעצמי.. את העיניים הירוקות שלי
הלכתי למטבח ושתיתי את הנס שלי וארוחת הבוקר החלטתי לאכול מעדן בריא.
אמא:"מאמי את מוכנה?"
אני "כן אמא אבל אני מעדיפה ללכת ברגל."
אמא הסתכלה עליי בפרצוף לא מבין למרות שזה דבר קטן ללכת ברגל לבית הספר החלטתי שאם אני לוקחת את עצמי בידיים.. זה הזמן להתחיל.
לקחתי את התיק שמתי את הפרוסה וכמה שקלים (לכל מקרה) ואת הפלאפון שלי.
לקח לי 10 דקות להגיע לבית הספר אבל התנשמתי קצת.. אחרי הכול גם ללכת זה כושר על הבוקר =]
ראיתי את הבנות בכניסה ואמרתי להן יפה שלום ואז צלצול להיכנס לכיתות.
התיישבתי בכיתה והוצאתי דברים של השיעור ואז המנהלת החליטה להיכנס לכיתה.. היא לא הייתה לבד היא הייתה עם ליאור.. הילד החדש.. כן כן החדש =]
המנהלת:"בוקר טוב לכל התלמידים, כמו שאתם רואים לכיתה שלכם נוסף תלמיד" היא חייכה "ליאור תכיר, מעכשיו זאת הולכת להיות הכיתה שלך כולם נחמדים בכיתה הזאת אני בטוחה שלאט לאט תכיר את כולם,המשך התאקלמות נעימה" ויצאה מהכיתה בזמן שליאור נשאר לעמוד מול הכיתה, הוא היה קצת נבוך והתבייש קצת. הוא חייך חיוך נבוך וחמוד וישר חשבתי לעצמי כמה שהוא חמוד =]
הוא לא היה חתיך אבל היה בו משהו שכשהסתכלתי ראיתי בו משהו טוב היה לו תמראה החמוד הזה,
=מכירות את הקטע שאתם מרגישות שמישהו מסתכל ונותן לכן הרגשה טובה? ככה אני הרגשתי, משהו בתוכי אמר לי שהוא מיוחד= הוא הסתכל על כל הכיתה אחד אחד, הוא הסתכל עלי וכדי להיות נחמדה חייכתי חיוך קטן
המורה אמירה הסתכלה עליו בחיוך חמוד וחיפשה בעיניים שלה מקום פנוי לישיבה.ומצאה לו מקום ליד אורון. הוא התיישב ליד אורון,
ליאור:"שלום, אני ליאור"
אורון:"אני אורון נעים מאוד" וחייך חיוך "בהצלחה"
ליאור הוציא מחברת חדשה וקלמר מהתיק שלו והסתובב לכיוון המורה והקשיב למשך השיעור.
למדנו שעתיים משעממות ביותר של גיאוגרפיה ואז הצלצול הגואל!
כולם יצאו במהירות מהכיתה ואחרי כמה שניות הכיתה הייתה ריקה מאנשים חוץ מליאור וממני, אני הכנסתי את הדברים לתיק וליאור ישב על השולחן ולא יצא להפסקה
אני:"שלום, ליאור?"
ליאור:"כן?"
אני:"שלום אני אופק, למה אתה לא יוצא להפסקה?"
ליאור:"אני חדש פה ואין לי מה לעשות בהפסקה לבד, אני לא מכיר אף אחד"
לא יכולתי להגיד לו שאני יוכל להכיר לו את השכבה כי בקושי אני הכרתי אותם ופחדתי שתהייה פדיחה
אני:"אז הנה עכשיו אתה מכיר אותי,"
ליאור חייך והצעתי לו לבוא לסיבוב בהפסקה אני יכיר לו את הבית ספר הוא הסכים ויצאנו להפסקה הגדולה והכרתי לו את הקפיטריה, את החדר מורים ( למקרה) והצלצול לא איחר להגיע הוא אמר לי תודה וחייך, הגענו למסדרון של השכבה הרבה מהילדים בשכבה הסתכלו עליי במבט של #מה הוא הולך איתה בכלל# אבל לא נתתי לזה לאיים עלי כי הוא בא איתי מתוך הסכמה שלו, הסתכלתי עליו,הוא הלך עם חיוך על הפנים וכנראה שלא הזיז לו הקטע שהוא הולך איתי,עם אופק, הילדה השמנה והמופנמת שבקושי חברות יש לה בגלל שהבטחון עצמי שלה נמוך ככ שקשה לה להכיר חברות חוץ מרווית ושני.
אני:"מה החיוך הזה?"
הוא:"לא יודע, יש לי הרגשה טובה" חשבתי לעצמי בטח שתהיה לך הרגשה טובה אתה תכיר פה את כולם וכולם יהיו חברים שלו בגלל שהוא נראה טוב ואז כמו כולם, הוא יחליט לא לדבר איתי.
נכנסנו לכתה לעוד שעתיים של למידה.
מיי גאאאד..
זה אמיתי?!
מתחברת כ"כ:X
אני:"מה החיוך הזה?"
הוא:"לא יודע, יש לי הרגשה טובה" חשבתי לעצמי בטח שתהיה לך הרגשה טובה אתה תכיר פה את כולם וכולם יהיו חברים שלו בגלל שהוא נראה טוב ואז כמו כולם, הוא יחליט לא לדבר איתי.
נכנסנו לכתה לעוד שעתיים של למידה.
##צלצוללל- הביתה##
כולם קמו במהירות כדי ללכת הביתה ואני כרגיל לקח לי קצת יותר זמן להכניס את כל הדברים כדי שיהיה לי נוח בגב,יצאתי מבית הספר לכיוון הבית.. ההליכה הייתה קשה לי אבל אמרתי לעצמי *אופק, עוד קצת, עוד קצת ותגיעי הביתה*
הגעתי הביתה שמתי את התיק שלי ליד הדלת והלכתי בהליכה מהירה רק כדי להגיע לספה בכדי לשבת =] אחחחחחחחחח איזה מזל שהמציאו ספות =]
אחרי כמה דקות טובות של ישיבה קמתי למקרר, שלחתי את היד לכיוון הקולה אבל, לא אופקק בלי השטויות האלה אמרתי לעצמי ולקחתי את המי עדן הקרים ושמתי בכוס והוספתי עוד קרח, אני חולה על קרח בשתייה 😘]
שוב התיישבתי בספה וראיתי סרט חמוד מצחיק כזה ששידרו, אחרי הסרט הלכתי לחדר המסודר שלי חח כן כן אצלי חובה סדר תמידי =] והוצאתי את המחברות והתחלתי להכין שיעורי בית שנתנה המורה,
פוווו סיימתיי =]
התחיל להיות לי משעמם אז הלכתי למחשב ונכנסתי לאייסיקיו הכמעט נטוש שלי, חוץ מכמה חברים וירטואליים =\ אוף הייתי עצובה שבקושי יש לי ידידים וחברות זה בכללל אין מה לדבר אפילו, הרגשתי כ"כ לבד.. נכנסתי למחשבות שלי ונזכרתי בכל השנים האלה שלי, עם אבא שלי ז"ל שכ"כ אהבתי ונתן לי להרגיש שאני הילדה הכי מיוחדת בעולם ומאז שהוא הלך, הלכה איתו השמחה שלי, ומאז אמא מנסה לאחות את הפצעים, הפצעים בלב שלי שלעולם לא יהיה שלם.
בין המחשבות שלי צלצל הטלפון זאת היתה אמא
אמא:"שלום לילדה שלי" (הרגשתי את החיוך מבעד לטלפון)
אני:"שלום אמא, מה קורה?"
אמא:"הכל בסדר אני עדיין בעבודה, אני יחזור יותר מאוחר והבאתי לך משהו חמוד שנראה לי שתאהבי"
=ישר עלה לי חיוך, תמיד אהבתי מתנות של אמא, היא כל הזמן מביאה לי דברים חמודים, כמו שאני אוהבת.
אני:"אוקיי אימוש, אני אוהבת אותך,יום נעים" וניתקתי.
שוב חזר השעמום והחלטתי לשמוע קצת שירים. התחיל להתנגן השיר של דנידין-חלום עצוב:
למה כולם אותו דבר
למה כמה אפשר להיות לבד?
למה אתה לא כמו כולם
אמת היא מילתך שאמרת לי 'את העולם'
ובכל דמעה הרגשתי קרה
כה זרה לעיניך
הכאב הזה יהיה לה לכאב אחרון
היא סיפרה ונשבעה שהיא יוצאת מחייך
כמה בנאדם יכול לעמוד?
נתתי כמה שיותר לאהוב
אם האהבה הזאת התחילה לכאוב
אפרוש את הכנף שלי ואעזוב
אז אם לכל ליטוף היה מגע רך
היה לך, היה לך פצע מתמשך שנסגר ונפתח
יכלת לראות דרכו את כל העבר הכואב
היית מבינה לבסוף את השקר, האדם האוהב
תביטי לכאן, תביני עוד נשאר זמן
הילדים גדולים ואת בוכה, בואי תני לי סימן
תני לי כיוון כדי להבין אותך, קול תינוק בוכה
תראי לי את הבעל שמכה אותך או את קו המשבר
שרחובות מדברים על אותה מכה לפני שבוע
השתנתה נהיתה רכה משקפיים, תעתוע
קהל של משחקים דרמטיים הם לנגד עיני
היא שואלת על תקווה, אם יש מנוס לחיי
מה שלא יקרה גלי לי
איך שלא יהיה ספרי לי
למה החלום שלך עצוב עצוב
מה שלא יקרה גלי לי
איך שלא יהיה ספרי לי
למה החלום שלך עצוב עצוב
נשיקה מכה בדמעות עינייה היא בך מביטה
ואתה מדבר על עניין שיצא משליטה
לא מקשיב ומכאיב לאישה שאיתך שמצער, משפיל מבטה
מצפה למחר ולא מביא פרחים, לא קונים סליחה
אין כבר טעם, כלום לא כמו פעם
אפעם עוד הפחד גובר
מספיק מפחיד קולו של רעם
מכות יבשות ללא כל כוונה בין מנה למנה
ילדים בשכונה מקבלים ביטחון ושלך מחסכים לשנה הבאה
אבא לתפארת, אמא מחכה שתיקח חזרה מהילדים את הסרט
צלקת אתה חייב לעצור את הכאב את הקור
היא כבר הפסיקה לזכור
איך בכלל התחיל החלום העצוב הזה
איך? לבד היא כל הזמן תמיד בוכה מזה
איך? למה בדיוק קראת משפחה
זה מתהפך לומדת איך לא לוותר
הלכה לה לחפש לה אושר בחלום אחר
למרות שהשיר לא היה עליי הרגשתי קצת עצוב, המילים כ"כ נכונות.
נשכבתי במיטה, מאזינה לשירים המתנגנים להם, בנתיים הענים שלי הפכו ליותר ויותר כבדות ונרדמתי =]
למחרת בבוקר קמתי ליום מפתיע ...
מהמםםםםםםםםםםםם
אמרתי לך כבר תדעה שלי בפרטי
המשךךךךךךךךךךךךךךךךך
