כל יום הייתי עולה לשבת באותה הגבעה הירקרקה , זורקת את ילקוט ביה"ס לצידי
ונשענת על אחד העצים שבאיזור ..
עוצמת עיניים , נושמת לרווחה .. רחוקה מהכל , היה לי שם טוב .
כל כך אהבתי לשבת שם ולהתבונן בנוף הנשקף אל מול עיניי ,
זה גרם לי להרגיש שאני חיה במציאות אחרת , כאילו אני בורחת אל תוך בועה ורדרדה
ומעלימה את הצרות שפוקדות אותי כל פעם מחדש ..
כאן על הגבעה לא פחדתי מדוד עמוס שיבוא כל פעם שאני ישנה ויתחיל לגעת בי ,
כאן לא פחדתי מאבא שחזר כל פעם שיכור הבייתה , והיא מכה אותי ואת אחי טל .
כאן על הגבעה לא חששתי לשמוע את בכייה המר של אמא , אשר נמצאת בדרך ללא מוצא ..
כאן ? לא פחדתי מכלום ..
הייתי יושבת שעות ארוכות על הגבעה , וכל כך שנאתי שהיה צריך להגיע אותו הרגע בו הבועה
מתנפצת , הרגע בו אני צריכה לשוב אל המציאות ,
להתאפס על עצמי ולחיות את החיים שאלוהים פקד עליי ..
נמאס לי לבכות בסתר, לאבד את העשתונות , האיפור שנמרח לו , הגוף שכבר אין לו כוחות מחודשים
איבוד התקווה שמגיע כל פעם כשאני פותחת את דלת הבית , כשאני פותחת את החיים שלי מחדש ..
לבינתיים יש לי את הגבעה לברוח אליה , לחלום בהקיץ , להיכנס אל תוך אותה הבועה הורדרדה ,
ולהעלים את הצרות שלי , לפחות לכמה שעות טובות .. עד שאצטרך להתרומם , לפקוח את העיניים
ולנוע לעבר ביתי , מאותה הגבעה ירקרקה שכל כך לא רציתי לעזוב , מאותה המציאות שכל כך נהניתי לחוות ,
את אותה המציאות השונה , המציאות האחרת ..





