רבים וטובים חושבים שהתאהבות ואהבה הם אותו דבר. הם טועים. והנה הסיבה לכך, וגם, כך אני מקווה, כמה כלים שיכולים לסייע ביצירת יחסי אהבה מודעים.
ההתאהבות
כל מי שהתאהבו אי-פעם מכירים את התחושה. יותר מזה – רוב מי שהתאהבו אי-פעם בטוחים שהם המציאו את זה, שהם היחידים שחוו את זה, שהדבר המופלא הזה התגלה רק להם ושאף אחד אחר לא חווה את הרגשות האלה מימיו בעוצמה כזו ובאופן הזה. ואם זה מה שאתם חשים, אז אין מה לדבר. אתם מ-א-ו-ה-ב-י-ם.
את התחושה של הימים, השבועות והחודשים הראשונים של ההתאהבות אי-אפשר לשכוח: מרגישים נמרצים יותר, שמחים יותר, העולם נראה פתאום בהיר יותר, האנשים נחמדים יותר ובכלל – באופן כללי אתם מרגישים ששווה לחיות ושאתם לא מבינים למה אנשים אחרים מסביבכם מקטרים ומזעיפים פנים.
בתקופה הזו, לרוב, כשאתם מביטים במראה אתם אפילו די אוהבים את מי שניבט אליכם בחזרה. עד כדי כך, שיש אנשים שבתקופת ההתאהבות מוותרים על תחליפי-סיפוק אחרים: מפסיקים לשתות אלכוהול, לעשן, יורדים במשקל ואפילו מוותרים על צפייה אינטנסיבית בטלוויזיה.
באופן כללי, כשאת או אתה מאוהבים, אתם מפסיקים לחפש מין מזדמן, אתם לא רוצים לטבוע בעבודה וגם הרדיפה אחרי כסף וכוח מאבדת מטעמה (אם זה מה שמדליק אתכם ביומיום). אתם מגלים שלחיים יש תוכן ומשמעות, וזהו - אתם גיליתם אותם. האנרגיות, רובן ככולן, מושקעות בבן או בבת הזוג, ואתם לא צריכים שום דבר אחר. אתם מאוהבים!
מה גורם לנו להתאהב?
אז מה גורם לכל התחושות הנעימות הללו? חוקרים של הגוף והנפש מצאו שאנשים מאוהבים הם למעשה מסוממים. נשמע מוזר אולי, אבל זה ככה. כשאת מאוהבת, כשאתה בעננים, הגוף שלכם מוצף הורמונים וחומרים כימיים טבעיים שהופרשו במוח ובאברים אחרים בגוף ואלה אחראים לתחושה הטובה השוטפת אתכם.
בשלב המשיכה, בשיאה של ההתאהבות, המוח מפריש כמויות גדולות של דופאמין ונוראפינפרין – שניים מהמעבירים העצביים הרבים שמפעילים את המערכת המורכבת הקרויה בני אדם.
רמות גבוהות של חומרים אלה במוח ובגוף יוצרות הרגשה טובה, אחראיות להשקפה האופטימית על החיים שפתאום אופפת אתכם, מגבירות את הדופק ואת המרץ ובכלל מעניקות תחושה של התרוממות רוח. בשלב הזה, שבו האוהבים רוצים להיות כל רגע יחד, המוח מגביר הפרשה של חומרים נרקוטיים טבעיים (אנדורפינים ואנקפאלינים אם זה דחוף לך לדעת את השמות), המגבירים את תחושת הנינוחות והביטחון.
חוקרים אחרים טוענים שהחוויה המיסטית של אחדות – חוויה האופיינית לאוהבים – מקורה בייצור מוגבר של המעביר העצבי סרוטונין, המופרש בתקופה אל החללים שבין הסינפסות במוח.
ככל שההתבוננות בתהליך הקסום של ההתאהבות מנקודת מבט פיזיולוגית מעוררת סקרנות, מסתבר שלא מדובר אך ורק בתהליכים ביוכימיים בגוף. למרות כל ההסברים המלומדים, על שאלה אחת מרכזית המדענים לא מסוגלים לענות: מה בעצם גורם להפרשת החומרים החזקים האלה במוח, ומה מביא להיעלמותם.
ההתאהבות היא חוויה גופנית ונפשית עזה שיש בה מרכיבים ביולוגיים שניתנים למדידה. ואם אתם רוצים, יש בה גם שפע מקום לקסם, לרומנטיקה ולבלתי-מוסבר.
בשל כך - ובשל סיבות פסיכולוגיות נוספות (החל מההיאחזות של האוהבים באשליה שבן או בת הזוג הם מושלמים וחסרי פגמים ועד להתכחשות לצדדים הפחות-מחמיאים של הנ"ל), תקופת ההתאהבות נחשבת לתקופה היפה, העוצמתית והמשמעותית בחיינו.
התקופה הקסומה הזאת, שבה הפחדים נדחקים הצידה והאוהבים מרגישים שהאהבה לבדה תרפא הכל ותעניק להם שלמות, נמשכת, על-פי ממצאים החוקרים, בין ארבעה חודשים לשנתיים.
שלב ההתפכחות
כל מי שהתאהבו אי-פעם מכירים את ההתפכחות, את ההתעוררות משלב הטמטום, את התחושה המעצבנת שבה מתחילים לראות את העולם שוב בגוונים הרגילים - וגרוע מכך ההבנה שגם האהוב או האהובה הפרטיים שלנו הופכים פתאום לאנושיים.
פתאום אנחנו מגלים שהיא לא כל-כך מושלמת, ושבגב שלו ישנן כמה שערות לא ממש סקסיות שלא שמנו לב אליהן קודם, שלפעמים היא מרימה את הקול (ושהוא קצת צפצפני), שהוא לא תמיד עוזר, ושיש לו הרגלים מעצבנים כמו לחטט באף. בקיצור, רובנו מגלים שתכונות כלשהן שבעבר מצאו חן בעינינו, אולי אפילו הדליקו אותנו, פתאום מתחילות להפריע. אפילו מאוד.
דוגמה: אחת הסיבות העיקריות שהתאהבת בה היתה האופי השמרני שלה (אולי הרגשת שהיא "ילדה טובה ותמימה" ואהבת את זה שהיא חסרת ניסיון עם גברים). עכשיו, האופי הזה עשוי להיתפס בעיניך יותר כמו נוקשות והתחסדות.
דוגמה אחרת: את מגלה שנטייתו של בן הזוג שלך לשקט והתבודדות (שבעבר נחשבה בעיניך סימן לשלווה סטואית ולרוחניות מדהימה), גורמת לך לחוש בדידות וניתוק.
או: אתה מגלה שאישיותה האימפולסיבית והחברותית של בת הזוג שלך, כן כן – בדיוק מה שהיה עד לפני שבוע "חופשי ומרענן", גורם לך עכשיו להרגיש שפולשים אל הפרטיות שלך.
ועוד אחת: התאהבת בו כי נראה לך שהוא ציפור דרור חופשיה, "קל וזורם" – ועכשיו זה נראה לך יותר כמו "חסר בסיס, חסר כיוון ולא ממוקד".
ברוכים הבאים למציאות חיינו.
במקרים אחרים, אנו נמשכים ומחפשים (במודע או שלא), לאחר שמוכר (גם אם הוא רע ואכזר ולא טוב לנו), והסיבה לכך היא שאין דבר מרגיע יותר מהשייכות.
ואז, מישהי שגדלה בבית עם אב שתקן, שהיה מגיע הביתה מאוחר מהעבודה ומתחבא מאחורי העיתון, תימשך באופן כמעט אוטומטי לבחור שקט ומתבודד כי הוא "מדיף" את ריח הבית המוכר. בחלוף תקופת ההתאהבות, היא תחלחל מבין סדקי המציאות דווקא הבדידות, והיא תציף ותעלה זכרונות קשים של לבד.
במקרים פתולוגיים יותר מישהי שאביה אלכוהוליסט עלולה למצוא את עצמה עם בן זוג שכזה, מי שחוותה התעללות מינית בילדותה, עלולה לשחזר את הסיוט גם בבגרותה עם בני זוג מתעללים – וכדומה.
הצומת
וכאן, חברים, אנחנו עומדים בצומת משמעותי מאוד בחיינו הזוגיים: אנו יכולים להחליט שזהו, שנגמר לנו ושאנחנו רוצים להמשיך הלאה, ואנחנו יכולים להחליט שיש לנו ביד משהו טוב, שלא סתם התאהבנו במי שהתאהבנו - ושלמרות הקשיים שווה להשקיע בו או בה (ובעצם – בנו) ולבנות יחסי אהבה בוגרים, מה שהפסיכולוג האמריקני הארוויל הנדריקס מכנה: יחסים מודעים.
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
כתבה מעולה ונכונה! אהבתי תודה מאמי
וואיייי אחלה כתבה.
נכונה ומעניינת. .
אין בעד מה מתוקות
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
בכיף מאמי
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
בכיף מאמי
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
בכיף מאמי
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
נייייס=] מאיפה את מביאה את התכבות המעולות האלו
