נגד כל הסיכויים :]

נכנסתיי לחדר והתחלתי לבכות, לא האמנתי שהיא שוב עשתה לי את זה..לא האמנתי ששוב אנחנו צריכים לעבור דירה.
אני רק עולה לט' וכבר הייתי ב-5 בתי ספר =5= לא האמנתי ששוב היא מפרה ת'הבטחה שלה..!!
"לאן הפעם אנחנו עוברים?!"
"אמ..לחיפה.."
אויי לא!! לא סבלתי את חיפה, לא סבלתי ת'אנשים שם..תמיד פחדתי לגור שם.
נוו אמא,את הבטחת!.
"את צריכה להבין אותי..אני מצאתי עבודה הרבה יותר טובה בחיפה.
חלי, את לא יכולה לחשוב כל הזמן רק על עצמך..ושם יהיה לנו הרבה הרבה יותר טוב את עוד תראי."

"אני חושבת על עצמי?! הרי זאת את שתמיד רוצה שנעבור ממקום למקום, סעמק' הייתי בחמש בתי ספר.!
כל פעם שאני מוצאת חברות חדשות..אני צריכה לעזוב אותם!!
לעזאזעל..את יודעת שקשה לי להתחבר, את יודעת שאני ביישנית
את יודעת שקשה לי, ואני חושבת על עצמי?!"

אבל את זה לא אמרתיי..רק חשבתיייי והתפוצצתי בתוכי, עד כמה אגואיסטית אמא שלי יכולה להיות.
ידעתי שאם אני יגיד לה איך אני מרגישה זה יפגע בה, אז העדפתי לשתוק.

זה היה שבועיים לפני סיום החופש הגדול, גרנו בפרדס חנה..מקום קטן בלי הרבה רעש, ועכשיו לעבור לעיר מכוערת ואגריסיבית כמו חיפה?!!!!

אז בכיתי, לא הייתה לי ברירה..הדמעות זלגו וזלגו..ולא האמנתי ששוב אני יצטרך ללכת לבצפר חדש, להכיר אנשים חדשים..
לוקח לי זה זמן להתחבר..ועכשיו שוב?!
עד שמצאתיי חברים כל כך טובים, עד שמצאתי את יעלי

למחרת בבוקר..כבר בשעה 10 הייתי אצל יעל
היא לא סובלת שמעירים אותה כל כך מוקדם..אבל הייתי חייבת =/

"יעלל..יעלל..נוו קומי יא שמנהההה "
התחלתי להעיר אותה, לדחוף אותה, מה לא עשיתי לה..

"מה? מה את עושה פה כל כך מוקדם? מה השעה?."

"יעל תקשיבי ..אני עוזבת"

"מזה?! מה עוזבת? לאןן?"

"לחיפה"

"אבל את לא אוהבת את חיפה..טוב לך פה."

"כןן רק חבל שלאמא שלי לא.."

"רציני את עוברת?!"

והיא כמה והתחילה להתלבש.

"רציני.." והדמעות התכוונו לצאת

"אבל, מ..מה יהיה איתנו? זאת אומרת..את החברה הכי טובה שליי?!"

"את לא יודעת כמה שזה קשה לי.."

"יואוו..ומתי?"

"מחר בבוקר"

"מ=ח=ר.?!?
שיואוו כל כך מהר?"

"כןן.."

היא תפסה לי תיד ויצאנו החוצה

"מה ? לאןן זה? שאלתיי אותה.."

"בואיי מהרר..!!!"

היא לקחה אותיי לכל החברות והידידים שלנו..
איזה מופרעת היא, הוציאה אחד אחד מהביית..העירה את כולם.
ואז כולנו הלכנו למרכז פרדס חנה
לדשא הגדול אנחנו קוראים לוו..
התיישבנו במרכז..
איזה 20 ילדים ..
כולםם נפרדו ממני, אחד אחד..
זה היה כל כך מרגש.

לי הביאה מצלמה, היא צילמה אותי עם כל אחד ואחד משם..
דור הביא יומן זכרונות וכל אחד מהםם כתב לי משו..

"זאת הייתה השנה הכי מופלאה בחיים שלי" אמרתי בוכה..
"בכיינית קטנה שלייי.." אמרה לי יעל ובאה לחבק אותי חיבוק ענקק
"את תמיד תישארי החברה הכי טובה שלי ת—מ—י—ד "
"תוודה מאמי.." והחיוך הענק התפשט לי על הפניםם!

ידעתי שלא משנה מה יהיה תמיד יהיו לי את החברים שלי פה..את הביית שלי פה 😊


ישבנו שם עד איזה ארבע-חמש אחר הצהריים
ורק דיברנו ודיברנו..

עד שאמא שלי התקשרה ואמרה לי ללכת לאסוף מזוודות.

זה היה יום כל כך מרגש וארוך, וכשהלכתי לישון..ישנתי כל כך טוב..!! לא האמנתי למה שהחיים שלי הולכים להתהפך ממחר בבוקר.

- - - - - -


קמתי מוקדם, בשמונה ככה..
כתבתי פתק ליעלוש..


"יפ'שלי, את יודעת כמה קשה לי לעזוב
את יודעת כמה היה קשה לי להסתגל פה ועכשיו אני יצטרך לעבור את כל זה שוב..
אני לא יודעת מה יהיה
אבל אני יודעת דבר אחד, אני בחייים אבל בחייים לא ישכח אותכם!
אין, איתכםם הייתה לי את השנה הכיי מופלאה בחיים שלי
הייתי כל כך מאושרת השנה :]
את זוכרת את הצחוקים עם כולם?!
את זוכרת איך היינו צוחקות על המורה למדעים הצפרדע?
בקיצוור , מה שלא יהיה לי בחיפה
ואת מי שאני לא יכיר, את תמיד תישארי החברה הכייי אבל הכייייייי טובה שלי
אני כל כך אוהבת אותךך
באהבה ענקית חלי"


לא רציתי להביא לה את המכתב הזה לבד, היינו שוב בוכות אחת לשניה, ויהיה לי עוד יותר קשה לעזוב
אז פשוט הלכתי ושמתי לה את זה בדואר
עם כתובית קטנה על המעטפה : ליעל מחלי..

התחלתי לארוז..אמא קמה בעשר, ובשתיים עשרה יצאנו לכיוון חיפה.
יששבתי מקדימה ושתקתי..שמענו ת'שיר החדש המהמםם של אקון & אמינם, אבל אפילו זה לא שימח אותי
לא ציפיתי למה שיהיה, לא דמיינתי שהכל כל כך ישתנה..

אמא פזלה אליי פעם או פעמיים.
נראה לי שבפניםם היא ידעה כמה אני סובלת מכל המעבר..
אבל לא רצתה להשלים עם זה.

הגענו..בניין קומות, קומה ראשונה, קרקע+גינה
לא סבלתי את זה.!
יואווו הייתי כל כך מעוצבנת..
נכנסנו לבית פירקנו את כל הדברים..כולל ת'עצבים שלי, שפירקתי אותם על הכרית בחדר=/
לא יכולתי יותר..
ממש פחדתיי , זה נראה כאילו אני כבר רגילה לעבור כל הזמן, ואולי בגלל זה אמא חשבה שקל לי, אבל ממש לאא
כל כך פחדתי, להישאר בלי חברות, לא להשתלב , פחדתי להשתנוווות!
מאז שאני קטנה, לכל מקום חדש שאנחנו עוברים אליו, אני משתנה
אבל כל כך אהבתי את ה"אני" החדשה של פרדס חנה.. לא רציתי להשתנות, לא רציתי שהמקום ישנה אותי.


~~



בנוות תגידו מה אתן חושבות על הסיפור
אוהבת המוון
תגיבווו =]