היא הסתכלה לו בעיניים וידעה מיד שאותו היא רוצה. לא בגלל היופי, העיניים, השיער או כל דבר אחר. אפילו לא בגלל האופי הטוב שהיה לו. אפילו לא בגלל זה. הוא פשוט התאים לה. ככה היא חשבה.
באותו רגע היא נתנה לעצמה לשקוע באהבה החדשה הזאת, ואפילו לא רצתה לקרוא לזה אהבה. היא העדיפה לשכוח, ידעה שזה לעולם לא יצליח, לעולם הוא לא יסתכל עליה כפי שהיא מסתכלת עליו.
ולרגע קט, למרות שכבר עברה את גיל העשרה, היא הרגישה כמו ילדה קטנה שמגלה רק עכשיו מהי הרגש החם הזה שעוקץ לה את הבטן.
היא לא יכלה לאכול, או לשתות, או בכלל לחשוב. המחשבות היו נתונות אליו. זה היה טיפשי בעיניה לחשוב ככה כשהיא ידעה מלכתחילה שזה לא יילך.
בכל פעם שפגשה בו, בין אם זה ברחוב, או באוטו או סתם מסתובב בשכונה, עיניה נשאו עליו מבט כזה סקרן לגלות עליו עוד דברים. היא הביטה על איך שהוא הולך, מדבר, צוחק, היא בחנה כל חבר או ידידה שהסתובבו איתו, ולרגע כל המחזרים האחרים שלה הפכו להיות סתם. היא התעקשה אליו למרות שידעה שזה לעולם לא יילך.
"זה לעולם לא יילך" היה המשפט הקבוע שאמרה בינה לבין עצמה. בכל פעם שחשבה עליו המשפט פשוט פרח אל תוך ראשה וגרם לה לדכדוך. אבל בכל זאת, היא ידעה היטב שאותו היא רוצה.
ופתאום, בלי שתשים לב, התפתחו אצלה שתי צדדים- הרוצה. והלא רוצה. שניהם רבו קשה והיא הרגישה אבודה. כשלא ראתה אותו חשבה שהינה אולי תשכח. אבל אז..כשראתה אותו כל המחשבות על שכיחה פרחו מבעד לידיה.
היא לא רצתה לאהוב. היא לא הייתה מוכנה. היא ידעה שהיא רק פוגעת בעצמה שוב ושוב. כל מה שרצתה זה רק הפסקה מהכל, מכל השטויות האלה שנקראת אהבה.
היא רק רצתה שזה יפסק- הבילבול. ואז היא תוכל לחשוב בהגיון ולהפסיק להיות משוגעת. משוגעת עליו.
תגיבו לי זה חשוב ליי
מור'צי 😊





