חוויה מדהימה - תסמונת דאון!

היום הופיעו לפנינו שני אנשים בין המיוחדים שפגשתי בהצגה מדהימה ~!

להצגה קראו מלאך עם תשמונת דאון
למלאך הזה קוראים דקל, הוא חולה במחלה הזאת... במקום 45 כרומוזמים כמו שיש לכולנו, יש לו 46 .
וזה מה שמפריד אותו מאיתנו.
יש אנשים שנרתעים מהמלאכים האלה וזה פשוט מזעזע .
אחרי ההצגה הזאת למדתי לנסות להיות שלמה עם עצמי ולאהוב את עצמי כמו שדקל אוהב את עצמו.
הוא בנאדם שרמנטי וכובש ! ושחקן מעולה למרות המחלה שהוא נולד איתה .


בהצגה הופיעו הוא ואח שלו .
אחיו בן 45 [עופר] והוא בן 31 [דקל]

בחיים ... ב ח י י ם שום הצגה לא גרמה לי לשנות דעת בכזאת קיצוניות ולשקוע כל כך עמוק במה שנעשה שם ..

ממליצה לכולם לדבר עם מנהל הביצפר ולהציע לו לתקשר עם עופר... שהוא המארגן והיומן של כל הדבר הזה .
הם מופיעים כבר 10 שנים.
והם הופיעו גם מול הנשיא קלינטון בבית הלבן ובעוד שש מדינות .

לא להאמין והיה שווה כל רגע .
כל השכבה יצאה משם מרוגשת וכולם חיבקו את דקל בסוף ההצגה.

למדהימים האלה גם יש אתר .. ופורום של תגובות .
כתבתי תגובה.. רוצה לשתף אותכם חוץ ממה שכתבתי פה. . גם מה שכתבתי שם :



דקל ועופר המקסימים,

אולי עברו רק שעתיים מאז שראיתי אותכם בפעם האחרונה אבל בשעתיים האלה רצתם לי ודיברם שוב ושוב בראש.
הנושא לא עוזב אותי, והטביע בי משהו שלא יעלם.
תודה עצומה לשניכם שפתחתם לי ולעוד כל כך הרבה אנשים את הנשמה את הידיים ואת העיניים, וריגשתם אותנו עד דמעות.
לא פעם אחת הרגשתי שביל לח על הלחי במהלך השעתיים המדהימות שהעברתם לנו עם כל כך הרבה משמעות.
ידידים שלי אומרים שהביטו בי וקראו לי ובכלל לא שמתי לב.
אמרו שהייתי תמיד עם הראש קדימה, להביט בכם כמה שיותר מקרוב ולשמוע כל מילה או שריקה. הייתי טבועה בצגה, מה שלא קורה לי בדרך כלל.

אולי לא הצבעתי היום, אבל אני מכירה שני אנשים [מקסימים! ומיוחדים] עם תסמונת דאון.
אחד מהם [ממש כמוך, עופר] שוחה בבריכה.
בכל פעם כשחזרתי מבית הספר היסודי ראיתי אותו עם אמא שלו חוזר מהבריכה.
וביום אחד ראיתי אותו חוזר עם גביע ועליו כתוב מקום ראשון.
הוא זכה במקום הראשון בתחרות שחייה לנכים.
ואני כל כך שמחתי... וכל כך הערכתי אותו... כי ידעתי שלמרות הקשיים - הוא לא ויתר, ולמרות שכולם אמרו לו ´לא´ הוא אמר לעצמו ´כן´ ובסוף הוא הגיע אל הפסגה. ממש כמו בהצגה.
היינו ביסודי ובחטיבה ביחד. הוא היה שכבה מעליי למרות שהיה בחמש שנים יותר מבוגר.
כולם צחקו לו והרביצו לו.
תמיד ישב או שכב מקופל בהפסקות על הריצפה. בוכה או מבדר את עצמו.
ותמיד הבטתי מהצד ולא היה לי האומץ להושיט לו יד.
אבל אהבתי אותו.
לא היה לי האומץ להתקרב אליו כי פחדתי מה אחרים יגידו.
כולם הרביצו וצחקו לו ואם הייתי עומדת לצידו היו מרביצים וצוחקים גם לי. היו מחרימים אותי.
לא קיבלתי את עצמי כמו שדקל מקבל את עצמו ומאושר עם עצמו.
פחדתי מה אחרים יגידו. פחדתי להיות אני.
בהצגה צעקתי שחשובה לי התכונה אומץ.
אני נחשבת ילדה אמיצה ´עושה מה בראש שלה´ אבל זה לא אומץ אמיתי כמו של דקל וכמו שלך עופר.
אותו ילד נעלם מאז השנה השנייה שלי בחטיבה ועד היום אני לא יודעת לאן, אבל הוא חסר. הוא חסר כדי להראות לי מה אני, במיוחד אחרי ההצגה שלכם. והוא חסר לי במיוחד בתור בן אדם.
אולי גם הוא מלאך. מלאך שניסה ללמד אותי דרך.


אתם אנשים שמושכים הערצה.
תודה.






-------



מקווה מאוד מאוד שתספיקו לראות תהצגה הזאת בחיים שלככככם כי באמת לא היה חבל לי על אף רגע ~! ולמדתי המון!


אוווווווווווווהבת


נ.ב אם תכתבו 'מלאך עם תסמונת דאון' ותלחצו על הקישור הראשון תגיעו לאתר שלהם..
יש שם תמונות ומידע וטלפונים ותגובות והפורום.
ממש אהבתי ומציעה לכולם.