אז? היכרות קצרצרה.
קוראים לי זואי
אני בת 14 וחצי
ולפני המון-המון זמן פירסמתי פה אבל הפסקתי [מישהו זוכר את אייקו?]
איכשהו יצא לי סיפור חדש , הפרקים הראשונים לא ממש יצאו טוב
אבל צריך להתחיל ממשהו לא? חח בכל מקרה מקווה שתקראו תהנו ותמשיכו לעקוב.
בהצלחה לכולנו 😉
הרוח נשבה עלי פניי.
לקחתי נשימה עמוקה עמוקה ועצמתי עיינים.
פסים דקים של שמש פילחו את האוויר והותירו אור צהבהב על עליית הגג שלנו.
פתחתי עיינים
רצועת חוף דקיקה , הולכת ונעלמת עד לאופק התגלתה מולי.
ישבתי בעליית הגג כמו תמיד , ביד אחת עיפרון ביד אחרת בלוק ציור
ישבתי על כיסא המחשב הישן שלנו מהבית , זה המרופט שאחי שפך עליו מיץ פעם.
מאז שאני זוכרת את עצמי התחלתי לצייר.
לצייר מחשבות לצייר נופים לצייר אנשים. לצייר רגשות.
הייתי עולה לכאן – עליית הגג / מרפסת הדירה שלנו כשאין אף אחד שמפריע לי
לא אמא שתולה כביסה , לא אחי והחברים שלו . . .
רק אני . אני העיפרון ובלוק הציור.
הבטתי בבלוק הציור שלפני
שירטוט של אישה מגונדרת עם כובע מוזר ונוצות עליו וביד אחת שלה תיק קטן .
בדרך כלל אני מציירת דברים שאני רואה ; את האישה הזו ראיתי באלנבי כשחזרתי מבית הספר.
הנחתי את הציור על שולחן הקפה הקטן שאבא העלה לכאן מהמחסן שלנו .
"אחחח.." נאנחתי.
למה החופש נגמר? שבוע לא מספיק לי... חופש סוכות עמד להיגמר ומחר אני חוזרת לבית הספר.
אחרי הכל , לחזור לבית הספר כמו שלי זאת לא משימה פשוטה בכלל , צריך הכנה נפשית של לפחות שבועיים עם מורים כאלה.
נו , זה מה יש.
הפלאפון שלי שנח על מעקה המרפסת התחיל לרעוד
[אני שמה על שקט כשאני מציירת. זה מפריע למוזה]
"הלווו?" תפסתי את הפלאפון מהר לפני שיפול מהמעקה.
"מה קרה לך את נשמעת מבוהלת!" שמעתי את הקול של מרי מהצד השני של הקו.
"חחח יואו תשמעי.. שמתי על רטט וכמעט נפל לי הפלאפון למטה.."
"אז אני מבינה שאת בעליית הגג?" מרי שאלה.
"כן. למה מרישקה את רוצה שאני ארד?"
"למען האמת כן. יאלה תזרקי על עצמך משהו אנחנו יוצאות לשופינג רצחני"
"רצחני? מרי אני מרוששת לגמרי חח עזבי..."
"מי אמר שקונים לך? בא לי איזה ג'ינס מקרוקר" היא אמרה בחולמנות.
"אוי בסדר. חסר לך שאת מאחרת כמו תמיד."
"כן כן שמענו אותך. עכשיו תעשי באנג'י למטה!"
ניתקתי.
הבטתי בשעון היד שלי והשעה הייתה חמש אחר הצהריים.
לקחתי את בלוק הציור איתי וירדתי במדרגות לאט לאט כאילו רק קמתי משינה עמוקה..
"דרגון בול זי! מנצחחחח !!!" אח שלי צרח מהסלון.
"עמיייית!!!"
"מההה?"
"שתוווק!"
הוא לא ענה .
הוא רק הגביר את הווליום.
"צריך להרוג אחים קטנים!" מילמתי לעצמי וחיטטתי בארון
שלפתי גופית סבא לבנה ג'ינס ואיזו חגורת ניטים ששכבה לי בארון
הסתרקתי ואספתי את השיער...
"רדייייי!"
שמעתי צעקה מלמטה.
הבטתי דרך החלון בחדר שלי- מרי-אן ישבה שם ברגליים משולבות ליד שער הכניסה לבניין.
"הג'ינסים מחכים לי רדי קופה" היא צחקה.
"עוד שניה !" סגרתי את החלון.
פלאפון , ארנק הכל פה.
רק כסף אין.
"אמא!"
"ניר?" שמעתי צעקה מהמחסן/חדר כביסה שלנו.
"יש לך כסף קטן להביא לי?"
"לכי לקופסת העוגיות במטבח . נראה לי שהשארתי שם איזה 20.."
"תודה.אוהבת אותך" אמרתי מהר והלכתי למטבח , פתחתי את הקופסא לקחתי את הכסף ויצאתי לחדר המדרגות.
ואתם יודעים מה?
גם מחדר המדרגות אפשר לשמוע את אח שלי צורח כמו משוגע על הטלוויזיה דברים כמו "תנצח אותו קדימה!" או "איזה לוזר דרגון בול זי!"
אני מרחמת על השכנים שלי.
טוב , אולי לא.
"שלום באמת. העיקר את אומרת לי לא לאחר!" מרי נתנה לי נשיקה בלחי והתחלנו ללכת.
איך הכרתי את מרי – אן?
סיפור נחמד.
כיתה ד' – המורה נכנסה ולידה ילדה קטנה ונמוכה שנראתה כאילו אם תיגע בה בזרת היא תיפול.
"זאת מרי – אן ." המורה הסבירה.
"היא חדשה כאן ועלתה מקנדה.." המורה התחילה להסביר אבל לא הקשבתי.
הייתי מרותקת.
שיער שחור ארוך ארוך ועיינים מלוכסנות וכחולות.
היא הייתה יפהפיה.
אף אחת לא אהב אותה.
הילדים לא דיברו איתה כי חשבו שהיא לא תבין אותם.
ובהפסקה היא הייתה יושבת לבדה על הספסלים הצהובים ליד הברזיות.
כששיחקתי עם החברות שלי אמרתי להן שיחכו שניה והלכתי לקרוא לה.
"את מבינה אותי?" שאלתי את מרי אן.
[לא ידעתי איזו שאלה זו. אני חושבת שמרי היא הבנאדם שהכי מבין אותי בעולם.]
"בטח!" היא ענתה לי מאושרת , העיינים שלה התרחבו בשמחה כאילו היא כבר חשבה שבחיים לא תפגוש חברות.
הזמנתי אותה לשחק איתי ועם החברות שלי : יעל ואורלי.
ומאז הכל היסטוריה- היום אנחנו בכיתה ט'.
"הלוו?" מרי אמרה לי.
"אממ מה?" עניתי.
"את איתי? את פהה?? חח מה יש לך על מה את חושבת?"
"כלום כלום זה כלו –
אבל נעצרתי.
על מה חשבתי?
חשבתי עליו.
למה נעצרתי?
כי הוא עמד מולנו.
המשך מחר , ומי שסקרן שיכנס ללינק:
http://www.4girls.co.il/newforum/display_t...&PagePosition=1
שם יש את שלושת הפרקים הראשונים חחח
