אוקיי קודם כל מס' הודעות.
כל הסוף שבוע הייתי מאושפזת בבית חולים, זה התחיל מכאב בטן ממש חזק שבקושי יכולתי ללכת או לנשום,
הגעתי לבית החולים ומייד זריקות ומלא דברים כאלה.
כל האחיות צחקו עליי שיש לי עגיל בלשון ומבדיקת דם אני מתחילה לבכות. חחחח
חשבו שזה אפנדציט מה שאומר - ניתוח. בסוף זה לא ואני באמת מקווה שהכל יהיה בסדר ושאני לא אצטרך לחזור
לשם! השתחררתי אתמול בערב מייד לסבא שלי כי אנחנו היום עוברים דירה.
אני באמת מצטערת על חור העדכונים, על ההזנחה.
הייתה לי בגרות באזרחות ובעוד יומיים יש לי בגרות בהיסטוריה אחרי שנכשלתי (בגלל המורה השרמוטה) שנה שעברה. הייתי עסוקה בלימודים, בלהתפטר מהעבודה, הייתי גם אצל אחותי שבוע ושם לא היה לי כל כך זמן לעדכן, הפרקים לא היו, הכל היה כאן במחשב הזה. הייתי עסוקה גם בלארוז, כל הבית פה על קרטונים וממש ההובלה עוד מעט כאן ולוקחים את הדברים, את המחשב ננתק יותר מאוחר ובטח יהיה לי אינטרנט ביומיים הקרובים.
הנה הפרק האחרון של "לא כמו כולן" אני מקווה שתהנו!
=פרק 15=
"אוי! סליחה!" ליאן צעקה בהלם ויצאה מהחדר, היא התיישבה על הספה בסלון, מחכה שהם יצאו.
אולי כדאי שהיא תלך הבייתה? אבל מי זאת מעיין שבגללה היא תלך? תומר הידיד הכי טוב שלה.
לבסוף היא החליטה להישאר. תומר ומעיין יצאו מהחדר, שערה המתותל של מעיין הסתיר את פנייה הנבוכות.
"טוב מאמי דברי איתי, ביי" תומר חייך אלייה וסגר את הדלת אחרייה.
"אני ממש ממש מצטערת" ליאן אמרה בשנייה שמעיין יצאה
תומר: "חפיף"
ליאן: "מה לך ולה בכלל?"
תומר: "סתם את יודעת..." הוא חייך, "היא זאת שפנתה אליי בבית הספר"
ליאן: "אהה הבנתי. היא מכוערת" היא ציינה בטון ביקורתי במיוחד
תומר: "מה אכפת לך את, אה?" הוא חייך ונתן לה דחיפה קטנה
ליאן: "אוף, אתה לא יודע איזה עצבים..."
היא החלה לספר לו את הכל.
--------------------------------------------------------------------------------
מעיין עצרה כמה מטרים לפני הכניסה לביתה והתיישבה על החומה, היא הרגישה מגעיל עם עצמה, היא לא הבינה
בשביל מה היא דיברה עם תומר, בשביל מה היא הלכה אליו? הרי במשך שנתיים היא דלוקה עליו והוא אף פעם
לא דיבר איתה או התייחס אלייה. היא הרגישה זנותית, איך היא יכלה לשכב איתו שהיא בקושי מכירה אותו?
בטח מחר הוא ילך ויספר לכולם, ככה זה תומר, הבחור הכי מתלהב בבית הספר, אין כיתה אחת בבית הספר
שהוא לא היה עם מישהי מישם. היא נזכרה איך ליאן פתחה את הדלת, מיזה היא עוד יותר התפדחה,
ליאן נחשבת יחסית לילדה על רמה, בטח עכשיו הם מדברים עלייה.
מבלי לשים לב היא חייגה את מספרה של דנה וחיכתה לתשובה
"הלו?" נשמע הקול מהצד השני
מעיין: "דנה... היי"
דנה: "מה את רוצה?"
מעיין: "אני.. צריכה אותך"
--------------------------------------------------------------------------------
אני: "מה קרה?" שאלתי בלי חשק, כל כך לא עניין אותי מה עובר עלייה, יכולתי לשמוע על קולה שהיא בוכה
מעיין: "את לא מבינה מה קרה לי, אני..."
אני: "מעיין, זה באמת לא מעניין אותי" אמרתי בקרירות
מעיין: "מה? מה זאת אומרת?"
אני: "בשביל מה התקשרת? פתאום כשרע לך את נזכרת להתקשר?"
מעיין: "אבל אני... אני צריכה אותך, אין לי עם מי לדבר"
אני: "בעיה שלך, היית צריכה לחשוב על זה לפני שחשת לי איזה רבנית והלכת לספר הכל לאמהות שלנו,
הצלת לי את החיים עלק" אמרתי בעצבים "יודעת מה? לכי לליאור, הוא בטח ישמח לדבר איתך"
ניתקתי את השיחה וכיביתי את הפלאפון כי כמו שאני מכירה את מעיין היא תמשיך להתקשר עד שאענה לה.
הרגשתי מגעיל, אני לא אחת שנוטה להפנות את גבי לחברות שלי בזמן שהן בצרה, אבל מה כבר יכולתי
לעשות? לא מגיע לה שאני אהיה לצידה עכשיו, היא פשוט... לא שווה את זה.
--------------------------------------------------------------------------------
ליאור ישב מול מסך המחשב ולא היז את עיניו משמה של דנה שצץ לו ברשימת האייסיקיו.
לשלוח לה הודעה? לשתוק? היא בטח שוב לא תירצה לדבר.
~*~*~
ליאור - פה?
~*~*~
--------------------------------------------------------------------------------
ההודעה הבהבה לי על המסך, מה הוא רוצה עכשיו? איך כולם נזכרים לחזור על 4 פתאום.
~*~*~
אני - מה?
ליאור - סליחה. אני מצטער. את לא יודעת כמה
אני - מאוחר מידיי
ליאור - אני לא הלכתי ודיברתי עם אף אחד! זה היה רעיון
של מעיין והיא זו שהלכה ועשתה את זה, אני נשבע לך
אני - למה שאני אאמין לך?
ליאור - כי תנסי לחשוב מתי שיקרתי לך?
מעיין היא זאת שקנאית ותמיד מנסה לסכסך!
אני בסך הכל דיברתי איתך, אמרתי לך שזה לטובתך
אבל מיפה.. תעשי מה שאת רוצה! אני לא
אלך לאמא שלך ואדבר איתה, אני לא מפגר
אני - לא יודעת מה להגיד לך... עזוב
ליאור - אני רוצה שתסלחי לי
אני - לא יכולה. יצאת מניאק ליאור
ליאור - אבל אני לא הלכתי ודיברתי עם
אף אחד למה את לא מבינה את זה?!
אני - טוב מה עכשיו? מה? לא יודעת
מה להגיד לך טוב?!
ליאור - אני יכול לבוא אלייך?
אני - בוא
~*~*~
לא יודעת למה כתבתי לו את זה אפילו, התנתקתי מהאייסיקיו וירדתי לאכול. אמא לא הפסיקה לתקוע לי כל מיני
מבטים מוזרים, לא התייחסתי לזה והמשכתי לאכול
"ליאן הייתה פה היום" היא אמרה פתאום
"מה?" שאלתי בהלם בפה מלא אוכל, "למה לא אמרת לי? אמא!"
אמא: "היא חיפשה אותך, אמרתי לה שאת אצל... חבר שלך"
אני: "מה?! את נורמלית? למה?"
אמא: "אני לא רוצה שתסתובבי עם הילדה הזאת יותר" היא דיברה בכזה רוגע שהוציא אותי מדעתי
קמתי מהכיסא בעצבים, "כוסאמק! טוב?!" צעקתי ורצתי לחדרי
לא עברו 10 דקות והנייד שלי צלצל, עניתי בעצבים
"כן?!"
ליאור: "אני דופק שעה בדלת ואף אחד לא פותח לי"
"שנייה..." מלמלתי וניתקתי, ירדתי למטה, אמא לא הייתה שם, בטח הלכה לנוח או משהו.
אהבתי כשהיא לא נמצאת בסלון או מסתובבת בבית, אהבתי שהיא ישנה בחדר שלה או שהיא בעבודה.
תמיד כשהיא הייתה בבית היא הייתה מוצאת על מה לצעוק עליי, על מה לבקר אותי.
היא כל הזמן הייתה פותחת את עינייה הגדולות ובוחנת אותי.
ככה, כשהבית היה 'ריק' הרגשתי יותר חופשייה.
פתחתי לו את הדלת והלכנו ביחד לחדר שלי.
"לאכול? לשתות?" שאלתי והתיישבתי על המיטה
ליאור: "לא... אנחנו בסדר עכשיו, דנה?"
אני: "כן, אפשר לאמר. רק שתידע שיהיה לי קשה מאוד לחזור לסמוך עליך"
ליאור: "אבל אני לא עשיתי כלום"
אני: "לא יודעת, כל המצב הזה... ולמעיין? אני לא מתכוונת לסלוח בחיים"
ליאור: "לא מתכוון להתווכח איתך על זה"
אני: "טוב מאוד" עניתי בקרירות "עדיין לא דיברתי עם ליאן, היא ניראה לי כועסת או משהו"
ליאור: "תדברו מחר בבית הספר או משהו... רק בצד, בלי שאנשים יראו"
אני: "ליאור, עוד פעם התחלת?"
ליאור: "מצטער" הוא אמר והרים את ידיו באוויר, כאילו נכנע
כשליאור הלך שמתי לב שנהייתי יותר רגועה, מאז ומתמיד זה היה ככה. תמיד ליאור ידע איך להרגיע אותי,
איך לדבר איתי ואיך לתת לי תקווה. מעיין כל הזמן לא הייתה מבינה איך אני יכולה להישאר עם ליאור בקטע
ידידותי בלבד אחרי שהיינו חברים, גם העובדה שהוא חתיך הייתה גורמת לה לנסות לשנות את דעתי בכל פעם מחדש.
--------------------------------------------------------------------------------
ליאן הייתה מומחית בלשכוח אנשים. לא פעם ולא פעמיים היא נפגעה מבנים או מבנות, לרוב זה לא היה כי הם
לא רצו אותה - זה היה כי לא ידעו כיצד להתמודד עם האדישות שלה ועם הילת ההערצה שסביבה.
מדנה אין מצב שהיא תצליח לשכוח מקרוב.
כל המחשבות האלו התראששה בראשה בזמן שהיא יושבת על המיטה ונשענת אחורנית, כרית גדולה לבנה
מאחורי גבה - כדי שיהיה לה נוח יותר. היא המשיכה לדפדף בחומר באזרחות עד ששמה לב שהיא קוראת וקוראת
את המשפטים אך בעצם חושבת על דנה.
"אני לא יכולה ככה יותר..." היא מלמלה לעצמה וסגרה את המחברת העבה.
ליאן בקושי הייתה מעתיקה מהלוח בשיעורים, היא תמיד הייתה נזכרת ללמוד לפני מבחני הבגרות ואז הייתה מבקשת
מהבנות המצטיינות בכיתה את החומר, מצלמת בסיפריה ומהדקת למחברתה.
השעה הייתה כבר די מאוחרת, היא כיבתה את האור ונשכבה תוך כדי שהיא מוציאה רגל אחת החוצה מהשמיכה
הגדולה. היא הבטיחה לעצמה שמחר היא תדבר עם דנה, לא משנה מה יהיה, היא חייבת לעשות זאת
ולהבין מה קורה.
--------------------------------------------------------------------------------
כשאני חושבת על זה, אף פעם לא הייתי באמת אישה.
מגיל קטן אמא תמיד הייתה מנסה להלביש אותי בכל מיני שמלות, הייתה קונה לי בגדים בצבע וורוד,
עושה לי קוקיות, קונה לי בובות ברבי, היה לי את הבית ברבי הכי יפה מלכל החברות שלי ואפילו לא שיחקתי בו
פעם אחת. בעצם, פעם אחת ניסיתי לשחק, וזה היה ניראה לי מטומטם לגמריי.
איך שהייתי יוצאת לגן או לבית הספר הייתי מפרקת את כל הקוקיות והצמות, שנאתי ללבוש שמלות.
תמיד באירועים משפחתיים או בסתם מפגשים אצל סבא וסבתא כל הבנים היו משחקים כדורגל בגן הציבורי
שנמצא לא רחוק מהבית של סבא וסבתא שלי וכל הבנות היו יושבות על השטיח שבחדר האורחים ומשחקות בבובות
הישנות, מידי פעם הן גם היו יוצאות לחצר ומשחקות בגומי.
אני תמיד הייתי הולכת אחרי כל הבנים, משחקת איתם כדורגל ולפעמים גם מטפת איתם על העצים.
סבתא כל הזמן הייתה אומרת שאני צריכה להתחיל להתנהג כמו בת כי אז לעולם לא יהיה לי חבר,
חבל שהיא מתה לפני שהספיקה להכיר את ליאור, הנער שהרבה בנות דלוקות עליו.
חוץ מימנו לא היה לי אף חבר, בקושי קשר עם מישהו.
מתי ראיתי לראשונה בנות ביחד? את היום הזה אני זוכרת ממש טוב.
זה היה בכיתה ח' במפגש אצל אחד הבנים בכיתה, באו הרבה ילדים, גם בנים וגם בנות.
הזמנו פיצה, ראינו רט בטלוויזיה, לאט לאט הילדים החלו להתפזר ונשארתי עם עוד 3 בנים ו2 בנות.
ישבנו בחדר של אותו ילד שערך את המפגש והם שמו במחשב סרט כחול של שתי לסביות.
שתיהן היו רזות והיה להן חזה די גדול, הם נגעו אחת בשנייה וליטפו את הגוף שלהן בצורה מוזרה.
אני לא צריכה להמשיך עם התיאורים, נכון?
כמובן שהבנים התחילו לתת להן כינויים כמו "כוסית", "איזה שווה", "איך הייתי מפרפר אותה" (עזבו
את העניין שבזמנו הם לא ראו ציצי אמיתי) והבנות עצמו את עינייהן בחוזקה ופלטו מידי פעם "איכס" שכזה.
כשהן שמו לב שאני נועצת מבטים במסך המחשב המיושן הן דפקו בי מבט חודרני ואחת הבנות שאלה אם זה מושך
אותי, עניתי שזה מגעיל.
אני זוכרת שזה עשה לי את זה והדבר הראשון שעשיתי שהגעתי הבייתה היה להיכנס לגוגל ולחפש אתרים עם בנות,
ז"א לסביות. מאז ומתמיד נמשכתי לזה והייתי מסתכלת בתמונות של לסביות גם כשהייתי ביחד עם ליאור.
זה לא שלא אהבתי אותו, באמת אהבתי ובאמת נמשכתי אליו, אבל גוף של בחורה משך אותי יותר מגוף של גבר.
ומה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו? האם זה אומר שלעולם אני לא אתחתן עם גבר ולעולם לא יהיו לי ילדים?
ליאן אמרה שהיא שמעה על זוג לסביות שאימץ ילדה, מי ייתן לי לאמץ ילדה שיידעו שאני במערכת יחסים
עם אישה ולא עם גבר? הרי זה נחשב לאחרים כדבר לא נורמלי.
בלי לשים לב השעה הייתה כבר 7 בבוקר, הייתי ערה כל הלילה, המחשבות לא עזבו אותי לרגע.
"דנה...!" שמעתי את אימי צועקת ואז דלת חדרי נפתחה, "אה, את ערה כבר?" היא שאלה בטון
מופתע מאוד, בדרך כלל הייתי מתקשה להתעורר בבוקר.
"טוב, תתארגני מהר ואני אקח אותך" היא חייכה ויצאה מהחדר.
ממתי היא כזאת נחמדה? בדרך כלל כשהבת שלך בדרך ליציאה מהארון את אמורה להיות נגד לא?
בעצם, היא נגד, היא סתם משחקת אותה עכשיו.
הוצאתי מהארון את אחד הג'ינסים הרגילים שלי עם קצת שפשופים, זרקתי על עצמי חולצת טריקו ארוכה דקה
בצבע אפור ונעלתי במהירות את נעלי הואנס שלי.
"אני מוכנה" אמרתי כשהגעתי למטבח ואמא הייתה עם הגב אליי והפנים אל הכיור.
"הכנתי לך סנדוויץ'" היא הגישה לי את הכריך עטוף בשקית ניילון קטנה לנדוויצ'ים.
סיננתי "תודה" ושתינו יצאנו מהבית לכיוון האוטו.
"אני מקווה שת עשית חושבים עם עצמך והבנת שלא כדאי לך להרוס את החיים שלך ולהרוס את המשפחה שלך"
היא אמרה לאחר כמה דקות של שקט והנמיכה מעט את הרדיו.
"אני באמת לא רוצה לדבר על זה אמא, דיי. אלו החיים שלי, לא שלך ולא של אף אחד אחר ואני..."
התחלתי לאמר אבל היא מייד קטעה אותי בטענה שהיא יודעת מה טוב בשביל הבת שלה.
אני: "לא אמא, את לא חושבת מה טוב בשבילי, את אף פעם לא" הרמתי גם אני את קולי, שנאתי
שצועקים עליי "את תמיד חושבת מה טוב בשבילך, בשביל המשפחה בכללי ובשביל התמיד, אף פעם לא באמת
אכפת לך מה אני חושבת או מה אני מרגישה"
"דנה! תנמיכי את הקול שלך ותירגעי, אני אמא שלך!" היא צעקה והחליפה הילוך באגרסיביות
אני: "אם ככה אמא מתנהגת..." מלמלתי והבטתי החוצה דרך החלון, היא המשיכה והמשיכה
לדבר ופשוט לא הפסיקה, בשלב מויים היה נמאס לי לשמוע את ההקנטות שלה.
"זה מה שאת רוצה דנה?" היא המשיכה, "להיות ילדה בלי חברים? להיות שונה? זה הורג אותי,
כל החיים שלך היית שונה וניסית להתבלט, עכשיו את הולכת לי עם בנות כי זה אומר להיות שונה.
מה, זה באופנה עכשיו? שאני אבין!"
אני: "אמא! תרדי מימני כבר, חפרת!"
אמא: "אל תגידי לי חפרת! את מגעילה אותי פשוט, רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות להקיא!"
בדיוק הגענו לרמזור והיא עצרה את האוטו בעצבים
"טוב זהו, נמאס לי" אמרתי בכעס, שחררתי מעליי את חגורת הבטיחות, פתחתי את דלת האוטו
"דנה! מה את חושבת שאת עושה? בואי לפה!" היא ניסתה למשוך אותי בחזרה לבפנים, אבל אני,
שהייתי טיפה יותר חזקה ונחושה באותו רגע הצלחתי להשתחרר מימנה, טרקתי אחריי את הדלת והתחלתי ללכת
ברגל אל כיוון בית הספר.
--------------------------------------------------------------------------------
הנה הוא, הנה הוא... מעיין קמה באיטיות מהספל כאשר ראתה את תומר נכנס אל בית הספר,
היא לא רצתה להראות שהיא מתלהבת יותר מידיי.
"היי" היא פלטה לעברו ברגע שעבר על ידה
"היי מ..." הוא ניסה להיזכר בשמה ולמזלו הצליח "מעיין, מה... מה קורה?"
מעיין: "מצויין" היא חייכה "אתה רוצה אולי לצאת היום לאן שהו? כי שמעתי שיש מקום חדש ש..."
תומר: "מעעין, בואי שנייה לצד..." הוא משך אותה אחריו אל אחת הפינות בבית הספר
מעיין: "מה מאמי?" היא שאלה ובתוך עצמה חששה מעט כשראתה את מבטו הרציני
"תראי..." הוא החל לאמר "באמת היה לי כייף איתך, אני לא אשקר ואגיד שלא...
אבל זה היה בשביל הכייף, את מתחילה להתנהג כאילו אנחנו ביחד או חברים או לא יודע מה ו..."
"זה לא קשור" היא קטעה אותו "פשוט.. ה.. היה לי כייף איתך ורציתי ש..."
תומר: "זה לא משנה מה רצית. תביני מעיין, אני לא בנוי לקשרים כאלה, אתמול אחרי שהלכת התקשרת
אליי 5 פעמים, פעם ראשונה כדי להגיד שנהנת, פעם שנייה כדי לשאול אם אני בא היום, פעם שלישית
בשביל לשאול מה המסנג'ר שלי כדי להוסיף אותי, פעם רביעית בשביל לשאול מתי את רואה אותי שוב
ואז עוד פעם התקשרת בשביל להגיד לילה טוב... ואחריי זה גם שלחת לי הודעת לילה טוב,
קראת לי 'מתוקי שלי', אני לא מתוקי ולא שלך, את לא חושבת שקצת הגזמת? את על ההתחלה מלחיצה אותי,
אני... אין, פשוט עזבי טוב?"
מעיין עמדה כמה שניות בהלם ושתקה, לאחר שאזרה אומץ פתחה את פיה "אז אפשר להיות סתם... ידידים?"
היא שאלה בקול רועד
תומר: "איך ידידים מעיין, מה ידידים? הרי אם ניפגש שוב נשכב, את יודעת את זה...
תראי היה כייף, היה טוב... וזהו... אני מאחר לשיעור" הוא מלמל במהירות והתקדם לעבר
הכיתה שלו.
מעיין המשיכה לעמוד שם, מאחורי המדרגות, הדמעות זלגו באיטיות מעינייה.
היא ידעה שלאותו שיעור היא לא מתכוונת להיכנס.
היא התיישבה בייאוש על אחת המדרגות וטמנה את ראשה בין ידייה.
"למה אני כזאת טיפשה למה? ילדה מפגרת..." היא מלמלה בשקט.
--------------------------------------------------------------------------------
2 השיעורים הראשונים עברו ממש מהר, כל כך שנאתי אזרחות, הבגרות מתקרבת,
נשאר עוד פחות מחודש ואנחנו בלחץ מטורף. הקלסר שלי כל כך עמוס בדפים שכבר בקושי אני יכולה לדחוס
שם עוד חומר.
הצלצול שמבשר את תחילת ההפסקה נשמע, הכנסתי את הקלסר אל תוך התיק ויצאתי מהכיתה.
"דנה!", שמעתי קריאה, מייד זיהיתי את הקול, זה ליאור. הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוונו.
"תקשיבי, ראיתי את מעיין... בוכה" הוא אמר
"עוד פעם זה, ליאור? אתה יודע שאני לא מעוניינת בכל מה שקשור אלייה" אמרתי בחור סבלנות
ליאור: "בחיים לא ראיתי אותה ככה. אולי כבר תשימי לשנייה אחת את כל המשחקים בצד ותלכי לדבר איתה?"
הוא הביט בי במבט מאוכזב. תמיד הייתי הילדה שקודם כל חושבת על אחרים לפני שהיא חושבת על עצמה,
תמיד הייתי הילדה שמעודדת את כולם, שאכפת לה מכולם, שדואגת לכולם. ופתאום... פתאום
אכפת לי גם מעצמי, פתאום אני לא נותנת שידרכו עליי.
"תלכי לדבר איתה..." הוא חזר על מילותיו והניח את ידו על הכתף שלי, "היא צריכה אותך".
רציתי לצעוק עליו שיפסיק, שלא אכפת לי מימנה אבל פשוט עמדתי שם, שתקתי והנהנתי בראשי לאות הסכמה.
הלכתי לאן שליאור אמר לי, אל מתחת למדרגות. היא ישבה שם, ראשה טמון בין שתי ידייה, שמעתי
את יבבות הבכי.
"מעיין" אמרתי בטון מעט קריר והתקרבתי אלייה, התיישבתי על ידה ונגעתי בה קלות
"אני לא צריכה את הרחמים שלך" היא אמרה בשקט
אני: "אני לא מרחמת עלייך... את... את יכולה להסביר לי מה קרה?"
מעיין: "הכל"
אני: "מה זה הכל? נו, תספרי לי"
מעיין: "אל תשחקי אותה כאילו אכפת לך עכשיו"
אני: "באמת אכפת לי, אם לא היה אכפת לי לא הייתי באה"
מעיין: "אבל אנחנו בריב לא? אז מה פתאום אכפת לך?" היא אמרה וניגבה את דמעותייה בעזרת שרוול
החולצה.
אני: "אל תערבי את מה שקרה עכשיו. אני רואה שרע לך, אני רואה שמשהו קרה, תספרי לי"
מעיין: "זה תומר" היא אמרה לאחר כמה שניות של שקט ונשענה על הקיר, מרימה את ראשה כלפי מעלה,
מנסה להסדיר את נשמתה.
אני: "מה תומר? איזה... מי"ב?"
מעיין: "כן"
אני: "מה הוא עשה לך?" שאלתי, לא הבנתי מה תומר קשור, הרי אין בניהם שום קשר.
מעיין: "אתמול... אני, אני הלכתי אליו, מבינה? ו..."
אני: "מה זאת אומרת? מה לך ולו?"
מעיין: "את יודעת שהוא הכי חתיך בבית הספר ו... כל הבנות רוצות להיות איתו"
אני: "אל תכלילי" חייכתי, אך משום מה זה לא גרם לה לחייך.
מעיין: "בקיצור..." ראיתי כמה קשה לה לדבר, כמה קשה לה לבטאות את הרגשות שלה, להוציא את
זה החוצה, מידי פעם זלגה לה עוד דמעה, ועוד אחת, אבל היא המשיכה. "הלכתי אליו ומיפה לשם,
את יודעת..."
אני: "מה? נו תספרי"
מעיין: "שכבנו"
אני: "מ-ה? את ו... את ותומר?! את לא מכירה אותו מעיין. רגע, אתמול זו הייתה הפעם הראשונה
שדיברתם?"
מעיין: "לא, אבל את יודעת... זו הייתה הפעם הראשונה שממש הצגתי את עצמי וקבענו שנלך אליו.
שכבנו ו... מי נכנסה באמצע?"
אני: "אמא שלו? חברה שלו?"
מעיין: "ליאן" היא אמרה והרגשתי פתאום איך רק מלשמוע את השם שלה הלב שלי מתחיל לדפוק בחוזקה.
אני: "ל... ליאן? ו... מה, מה... מה קרה?" פתאום הרגשתי שזה עוד יותר מעניין אותי,
הרי כל דבר שקשור בליאן מעניין אותי.
מעיין: "היא אמרה סליחה או משהו כזה ויצאה. תומר עשה לי פרצוף כאילו אני אשמה ואמר לי להתלבש...
ככה באור דולק הוא... זרק לכיוון שלי את הבגדים. כשיצאנו מהסלון המטומטמת עוד הייתה שם!"
אני: "מי?"
מעיין: "ליאן, נו!"
אני: "אהה"
מעיין: "שתביני איזה חצופה היא, היא לא הלכה? כאילו, מה היא חשבה? להישאר שם לנצח? קרציה!"
אני: "בגלל זה את ככה? מעיין, אין לך מה לקנאות בליאן, זה ידוע שהיא ותומר ידידים טובים מאוד"
מעיין: "אבל שלא תיתקע שם! מה, היא לא שמה לב שהיא מפריעה. אני לא סובלת אותה, היא חושבת
שמגיע לה הכל. אני לא מבינה איך את יכולה להיות איתה"
אני: "די, אל תדברי עלייה ככה, היא באמת לא כזאת ו..."
מעיין: "טוב, עזבי, לא מעניין. תקשיבי, זה לא הסוף . אחריי זה התקשרתי אליו, את יודעת,
בסך הכל נהנתי איתו והתגעגעתי אליו אז התקשרתי אליו כמה פעמים ושלחתי לו הודעות ו... לא, לא מיתוך
כוונה להציק לו או משהו, פשוט... אני רוצה אותו" היא אמרה ופרצה בבכי שוב, "היום בבוקר
באתי לדבר איתו, הוא לקח אותי לצד ואמר לי שמה שהיה בנינו היה סתם, שאני לא אציק לו וכל מיני דברים כאלה.
דנה! הוא דיבר בצורה כל כך מגעילה, בחיים מישהו לא דיבר אליי ככה" היא המשיכה לספר לי כל מה שהוא אמר.
אני: "וואו... תקשיבי מעניין... קודם כל אני מבינה שהבנת שזו הייתה טעות ככה ללכת אליו כשאת לא
מכירה אותו בכלל ולשכב איתו, איך רצית שהוא יעריך אותך אחריי דבר כזה?"
מעיין: "הוא בטח חושב עכשיו שאני איזה זולה אה?"
אני: "אני... אני לא יודעת מה הוא חושב אבל אני מקווה שלמדת את הלקח שלך. אל תציקי לו עכשיו,
שילך להזדיין. הוא רמס לך את הכבוד היום, אם הוא לא מעוניין בך הוא יכל להגיד את זה במילים יותר נורמליות.
פשוט, פשוט תמשיכי הלאה. באמת שבן אדם כזה לא שווה את היחס שלך, את סתם מבזבזת עליו זמן. לא חסרים
בנים, את בעצמך תמיד אומרת את זה" חייכתי חיוך קטן, "אני בטוחה שיהיה בסדר" חיבקתי אותה והיא
נרגעה.
"תודה... דנה. אני, אני כל כך מעריכה את זה" היא אמרה בשקט
"זה בסדר" עניתי והתנתקנו אחת מהשנייה
מעיין: "אני כל כך שמחה שסלחת לי ואני חושבת ש..."
אני: "מעיין" קטעתי אותה, "אל תטעי. לא סלחתי לך, אני לא אסלח לך על מה שעשית. פשוט
באתי קצת להיות איתך כי הבנתי שרע לך אבל... אל תערבבי בין שני הדברים. את בגדת באמון שלי ועל,
על דבר כזה אני לא יכולה לסלוח לך, דבר כזה אני לא אשכח"
מעיין שתקה בערך חצי דקה שנראתה כמו נצח ואז אמרה, "את בטוחה? אני... כאילו, אני לא מאמינה
שאת... שאת אומרת את זה"
"כן... החלטתי" אמרתי בשקט ולא רציתי להתכל אל תוך עינייה, כאב לי. בכל זאת, היינו חברות
טובות הרבה זמן, אבל אם איבדתי בה אמון מה זה שווה?
"היי, זה נכון שהיה בינך לבין ליאן קטע?", שמעתי קול, הרמתי את ראשי וראיתי את אחת הבנות מהשכבה.
"מה?!" קמתי בבהלה, הבטתי מייד על מעיין, היא היחידה שידעה על זה, היא וליאור. היא, ליאור
ותומר.
ליאור לא היה אומר בחיים.
תומר? אין מצב, לא אכפת לו ממילא. הוא גם לא היה עושה את זה לליאן.
"אני... ליאן ראתה אותי ברגע מביך עם תומר... קטע אינטימי ואני... אני פחדתי שהיא תספר
וכולם ידברו על זה אז רציתי שכולם יתעסקו במשהו... אחר" מעיין אמרה והשפילה את מבטה.
"אני לא מאמינה..." מלמלתי ואז הגברתי את קולי, "לא, אני פשוט לא מאמינה שעשית לי את זה!"
צעקתי ואותה ילדה הלכה, נשארנו שוב, רק מעיין ואני, לבד.
"אני פאקינג ישבתי איתך פה, מנחמת אותך, מחבקת אותך, מנגבת לך את הדמעות בלי לדעת
שאת שעה לפני הלכת וסיפרת לכולם!" צעקתי בכעס
מעיין: "אני מצטערת דנה... אני..."
"לכי תזדייני!" קטעתי אותה ודחפתי אותה מימני, לא יכולתי לעמוד בזה. עליתי ללובי, כל המבטים הופנו
אליי, ראיתי את ליאן עומדת בצידו השני של הלובי, מתכלת עליי. כולם היו סביבה ושאלו אותה שאלות,
היא הביטה בי במבט כל כך עצוב, כל כך מאוכזב. ראיתי עלייה שהיא יודעת כמה נפגעתי מכל המצב.
לא יכולתי לעצור את הדמעות יותר, כולם הביטו בי במבט מוזר, ראיתי על עייניהם של הבנים איך הם מדמיינים
אותי ואת ליאן ביחד, לא יכולתי לעמוד הזה, רצתי, לא ראיתי לאן, פשוט רצתי. נכנתי אל חדר
השירותים ופתחתי את תא הראשון, נכנתי אליו ונעלתי את עצמי בפנים. התיישבתי על הריצפה וטמנתי את
ראשי בין שתי ידיי, הדמעות פרצו החוצה כמו צינור מיים שמתפוצץ ולא ניתן לעצור אותו.
כמה דפוקה הייתי, הרי זה היה רק עניין של זמן עד שמעיין תרוץ ותספר לכולם, מעיין מעולם לא ידעה לשמור
סוד. גם כשליאור ואני היינו ביחד היא הייתה מספרת לו כל דבר שהייתי אומרת אחריי כל ריב שלנו.
כשאירגנתי לו הפתעה ליום הולדת שלו היא דאגה לספר לו הכל.
אחרי שליאור ואני נפרדנו נדלקתי קצת על מישהו שראיתי במסיבה, לא עברה דקה מאז שסיפרתי על כך למעיין
והיא כבר רקדה איתו צמוד.
הייתי טיפשה כל הזמן הזה.
כל הזמן הזה האמנתי לאנשים שבכלל לא שווים אותי.
"דנה..." נשמעו דפיקות על הדלת, מייד זיהיתי את קולו של ליאור
"ליאור אני רוצה להיות לבד" אמרתי בין כל הדמעות, שמעתי שהוא עדיין שם, הרחתי את הבושם שלו,
הוא עוד לא הלך.
ליאור: "דנה, כולם פה בלובי, כל התלמידים, הם לא... לא מתכוונים ללכת, במיוחד
כשיש שיעור חופשי לכיתות י'א וי'ב. תצאי, נו... אין לך מימה להתבייש, אני איתך, בואי, יאללה"
אני: "ליאור דיי! לא רוצה טוב? לא רוצה לצאת מפה! ראית איך כולם מתכלים עליי?
הכל בגלל מעיין המטומטמת הזאת שלא יכולה לשמור על הפה שלה סגור! ואתה... אתה עוד אמרת לי
ללכת לדבר איתה..."
ליאור: "עזבי עכשיו את מעיין! הנזק כבר נעשה, בואי תצאי עם ראש מורם ותראי להם שלא אכפת לך.
ליאן שם לבד, כולם מציקים לה עם שאלות"
אני: "אפשר לחשוב כבר מה זה לסביות! כאילו חטאנו, כאילו עשינו משהו רע. מה כל כך מוזר בזה
שהם מתעניינים? כוסאמק... ליאור... ליאור?"
"מה דנה?", שמעתי את היאוש בקולו
אני: "תלך, טוב? אני רק רוצה להיות לבד"
ליאור: "את לא יכולה להיתקע פה לנצח"
אני: "ברור... אבל עכשיו אני רוצה להיות פה, לא לצאת. דיי..."
ליאור: "טוב... אני, אני הולך. נלך לנסות להרגיע שם את העניינים"
אני: "טוב" אמרתי ולאחר כמה שניות הוספתי "ליאור?"
ליאור: "מה?"
אני: "תודה"
לאחר כמה שניות שמעתי את דלת השירותים נסגרת.
--------------------------------------------------------------------------------
"מעיין" ליאור קרא בשמה והיא הסתובבה אליו.
היא עמדה רחוק מכולם, בצד, לא מאמינה למהומה שגרמה.
מעיין: "דיברת עם דנה?" היא שאלה ברוגע
ליאור: "כן! דיברתי עם דנה! אני לא מבין בשביל מה היית צריכה לעשות את זה, כאילו, מה, מה
עבר לך בראש?! מה?!" הוא הרים את קולו וכמה מהתלמידים הסתכלו
מעיין: "אני לא התכוונתי! אני רק רציתי שכולם א..."
ליאור: "זה לא מעניין אותי בכלל, את פשוט ילדה זונה, טוב?!"
מעיין: "אבל חשבתי שליאן תלך ותספר ש..."
ליאן: "שמה?!" היא נדחפה אל השיחה ועכשיו כבר רוב התלמידים הקיפו אותם
מעיין: "ליאן אני מצטערת"
ליאן: "אל תצטערי" היא הרימה את קולה אך עדיין דיברה בטון רגוע "את לא חברה שלי שאת צריכה להצטער
על מה שעשית. כן, אני הבנתי מה קרה. תומר זיין אותך אתמול בחדר שלו, אני תפסתי אותכם על חם
ואת פחדת שאני אלך ואפיץ את זה. כזאת אני, מעיין? ככה אני? ילדה שמפיצה דברים? לא אמרתי
מילה לאף אחד! רק שתדעי... אבל את, היית בטוחה שאספר לכולם והלכת וסיפרת מה שיש
ביני לבין דנה, כדי שאנשים יתעסקו בנו ולא בך. פשוט עלובה, זה מה שאת. אז הנה,
עכשיו יודעים את שני הסודות. עליי ועל דנה ועלייך ועל תומר. לפחות יצא לך מיזה משהו? אה, לא, נכון
הוא דאג לזרוק אותך היום בבוקר" היא אמרה בקשיחות והלכה משם.
כל המבטים הופנו אל מעיין, היא הרגישה איך היא נהפכת לעגבנייה, היא רק רצתה לקבור את עצמה מתחת
לכל הרצפות של לובי בית הספר.
--------------------------------------------------------------------------------
"דנה זו אני" שמעתי את קולה של ליאן, "תפתחי לי" היא אמרה והקשיה מספר פעמים על הדלת
אני: "ליאן... אני כל כך מצטערת"
ליאן: "אין לך מה להצטער, זאת החברה הפוסטמה שלך, לא את"
אני: "היא לא חברה שלי..." אמרתי וניגבתי את הדמעות
ליאן: "תפתחי לי..."
פתחתי את הדלת באיטיות, היו לי כל מיני לבטים. האם לתת לליאן להיכנס? האם הקשר ביני לבינה
יחזיק מעמד? או ... או שאולי ניפרד?
"היי בובה..." היא אמרה בשקט ברגע שעמדה מולי וליטפה את שערי בעדינות, היא נעלה את הדלת
והתיישבה ביחד איתי על הריצפה.
"יהיה בסדר" היא אמרה, "הם לא מבינים כלום מהחיים שלהם"
אני: "אני מפחדת ליאן... אני מפחדת מימה שהם יגידו עליי עכשיו, לא יודעת, אני..."
ליאן: "אין לך מימה לפחד. לצאת מהארון אומנם דורש הרבה אומץ אבל... מעיין דאגה לעשות
את זה בשבילך" היא אמרה בחיוך קטן שמייד נמחק כשראתה שאני לא צוחקת. "אנחנו פשוט צריכות
לצאת מכאן ולהראות לכולם שלא... שלא אכפת לנו בכלל, שאנחנו לא סופרות אותם. כל החבר'ה
מי"ב שהם חברים שלי תומכים בנו, ליאור, מימה שהבנתי תומך בך... מי הם בכלל?
עוד שנה אנחנו בצבא, את חושבת שנזכור אותם?"
אני: "צודקת... אבל, זה כל כך קשה" השפלתי את מבטי, היא נגעה קלות בסנטר שלי
והרמתי את מבטי בחזרה אלייה.
ליאן: "פשוט... תיהי חזקה. את אוהבת אותי?" היא שאלה בנימה קצת מפוחדת, קצת חוששת.
אני: "כן..." עניתי בשקט
ליאן: "אני... גם אני אוהבת אותך" היא חייכה חיוך קטן והתקרבה אליי, נשקה בעידנות על שפתיי.
אני: "את חושבת ש... את חושבת שנעבור את זה?"
ליאן: "אנחנו ביחד לא?"
אני: "כן"
ליאן: "אז ברור שנעבור את זה... ביחד"
אני: "תודה... את לא מבינה אפילו כמה אני מודה לך... על כל הביטחון הזה שאת מעניקה לי,
הביטחון שאף פעם לא היה לי"
ליאן: "חמודה..." היא חייכה וליטפה את פניי, כל כך אהבתי את המגע שלה. "להיות לסבית,
לאהוב בנות זו בסך הכל העדפה מינית קצת שונה מאחרים, לא צריך לעשות מיזה ביג דיל. אנחנו...
אנחנו נמשכות אחת אל השנייה, אוהבות אחת את השנייה, אז למה לנו להסתיר את זה? בגללם?
בגלל מה שיגידו? למה מי הם בכלל? רוב הילדים פה לא הגיעו לגיל 18, לא יודעים שום דבר מהחיים שלהם.
רוב הילדים פה מפחדים לעשות צעד קטן, שינוי קטן ... רק בגל מה שיגידו עליהם אחרי זה.
אין לאף אחד פה אומץ.. לנו יש אומץ... לנו יש את האומץ לצאת מהדלת המחורבנת הזאת ולהראות לכולם
שהם יכולים להתפוצץ מצידנו, מבינה?"
הנהנתי בראשי לאות הסכמה. כל כך הערכתי אותה על האומץ שיש לה, על כל הביטחון העצמי הזה.
תמיד פחדתי מימה שיגידו עליי, מאיך שהסתכלו עליי, אבל ליאן? ליאן גורמת לכל הדברים האלו
להתגמד ולהראות כל כך קטנים.
הרי אם אני לא אהיה 'אני', מי אני אהיה? סתם ילדה אחת. אני דנה, ואם דנה נמשכת לבנות,
ואם דנה קצת שונה... ואם דנה לא כמו כולן זה לא אומר שזה משהו רע, כי בכל זאת, זאת דנה,
ודנה זו אני, ואני לא כמו כולן. אני זאת אני, ואם למישהו יש בעיה עם זה? אתם כבר בטח מנחשים
מה הוא יכול לעשות מצידי... 😊
"בואי" היא משכה בידי והקימה אותי מהריצפה. "את מוכנה?" היא שאלה והביטה בעיניי, העיניים שלה
היו נוצצות, מלאות יוזמה, מלאות אהבה, מלאות רצון לפרוץ החוצה ו'להראות'לכולם.
"כן, אני מוכנה!" כמעט שצעקתי את זה.
יצאנו מחדר השירותים, יד ביד, אל מול כולם. (מישהו אמר כאן 'אבודות והוזות'? בפעם הבאה
שאני אראה את הסרט הזה אני בטח אבכה מאושר ולא מכאב).
כולם הביטו בנו, לא מבינים מה לעזאזל אנחנו עושות, נדחפנו בין כולם.
"בואי!" ליאן אמרה בביטחון ועלתה על אחד השולחנות שהיו בלובי בית הספר הענק, עליתי אחרייה,
הבטתי אל צדדי, המנהלת עמדה שם, לא אומרת מילה, פשוט עומדת שם ומסתכלת על מה שקורה,
ליאור הסתכל עלינו בחיוך, הוא קרץ בעינו הימנית ואני קרצתי לו בחזרה,
מעיין אמרה עדיין בצד, לא מפסיקה להסתכל עלינו ועל תומר.
כולם הקיפו אותנו במעגל עגלי ואנחנו היינו על השולחן, גבוהות מכולן.
ליאן הביטה אל תוך עיניי, "אני אוהבת אותך" היא לחשה, "גם אני אוהבת אותך" אמרתי בחזרה,
את יד ימין כרחתי סביב צווארה בעדינות, השתדלתי לא להביט סביבי, הרי זה רק היא ואני עכשיו, רק
שתינו.
התקרבתי עם פניי אלייה, היינו ממש צמודות. ואז? ואז התנשקנו כמו שלא התנשקנו מעולם.
נשיקה כל כך ארוכה, כל כך מיוחדת
הנשיקה הראשונה בלי פחד, בלי חשש, בלי להסתתר.
"את מיוחדת דנה" היא אמרה בחיוך
"לא כמו כולן" השבתי וחיבקתי אותה.
הסוף! 😊
אתר האהבה הישראלי