אני מבטיחה לעצמי לעמוד מחדש..
עם כל הכאב , והלכלוך שבתוכי.
מנסה לא לעקם את מה שיישרתי ,
את המעט שהצלחתי..
נאחזת בטיפותייה האחרונות
של האהבה שפעם הייתה לי..
גם הן לאט נגמרות..
מנסה לצעוד לבד בחושך..
ונעלמת בין המראות..
המילים על הדף הרטוב מדמעות ,
אינן נחשבות יותר בעניי..
הכאב בתוכי אכל את המקום
שתפסו הן בחיי..
ואולי לנסות להתמודד עם מה שאי אפשר ,
זו לא גבורה אלה נסיון מיותר..
להוכיח לי את עצמי את האמת שלא קיימת ,
בפחד לנפץ חלום אמיתי..
לו רק היית רואה אותי , לו רק היית שם איתי..
לא הייתי מפחדת ללכת.. גם אם אפול.
איני יכולה לחשוב על המחר יותר..
אני חושבת רק על היום..
אם רק הייתי מסוגלת לחוות כל רגע ,
כל דקה מהזמן שנותר לי ..
אבל דוקר לי מדיי ,
מציק..
כלכך מציק..
אני נעה לי ,
בין צללים אפורים..
מדמיינת על ימים אחרים..
הכל כואב והגוף מתפרק מעצמו..
אם הייתי מסוגלת לצעוק ,
כמה שאני רוצה לעוף רחוק..
לא לחזור לעולם ,
להוכיח שאפשר במקום אחר..
אולי..?
ואולי לנסות להתמודד עם מה שאי אפשר ,
זו לא גבורה אלא נסיון מיותר..
להוכיח לי את עצמי את האמת שלא קיימת ,
בפחד לנפץ חלום אמיתי..
לו רק היית רואה אותי , לו רק היית שם איתי..
לא הייתי מפחדת ללכת.. גם אם אפול.
ואולי לנסות להתמודד עם מה שאפשר ,
זו לא גבורה אלא נסיון מיותר ?
ואולי לנסות לתקן את מה שאין..
אולי פשוט.. לנסות לתקן..





