בכל יום שעובר היא נעלמת. נעלמת כולה. אולי לרגע קט, אולי לעולמים. בכל יום שעובר, כבר אף אחד לא מבחין בה פוסעת, שלא לדבר בכלל על נושמת.
כשהיא קמה בבוקר,השמש לא זורחת, ועיניה האפורות בורקות, לא מאושר, לא מתקווה, אלא רק מהדמעות של אתמול, שכיסו את עיניה ולא נתנו לה להירדם. והמחשבות שחשבה הן אותן הרהורים של שנים על גבי שנים, בכל לילה ולילה.
היא פותחת את החלון, נותנת לרוח הקרירה של הבוקר החורפי לפזר את שערותיה השחורות והעבות כשל עורב, מנסה לחפש את הפרחים, הציפורים, את השמש. היא לא מוצאת ומתעצבת עוד יותר. וליבה שם לב רק לערפל המחביא את האזור היפה ומשאיר לה את השאר. וגם שם היא נעלמת. נעלמת לה בין הצללים, נותנת לרוח לקחת אותה במחשבות אל תוך הערפל, וכך היא נעלמת.
וכשהיא סוף סוף מצחצחת שיניים, ומתיישבת בשולחן שבמטבח, ליד שני אחיה הקטנים שרבים מכות כל הזמן, גם שם היא נעלמת, ואמה שולחת לה מבט קריר, לא שמה לב לזה שהיא לא שם. כמו תמיד נעלמת.
והיא לוקחת את הארוחה לצהריים, אומרת שלום, ושוב היא מחכה לתשובה, אבל גם הפעם היא לא מקבלת אותה. וראשה המושפל יוצא החוצה, וידיה מחבקות חזק את המעיל שהרוח לא תקרר אותה, ושוב היא נכשלת, והפעם הרוח מקררת בעיקר את אפה שנהיה מנוזל, אך אפה כבר רגיל להיות מנוזל, מכל הדמעות שפורצות.
וכשהיא נזכרת בדמעות היא גם נזכרת במחשבות,ופתאום יש איזשהו עצב, והכאב חודר לה מתחת, עמוק, בלי שאף אחד יראה.
ואז היא מגיעה לביה"ס, אומרת שלום לכולם, ונעלמת. שוב נעלמת. ומישהי אחרת יוצאת, מישהי שכולם מכירים, אך היא לא מכירה אותה. להפך, אף מסרבת להכיר.
וכשהיא יושבת בשיעורים, והמורה לא שמה לב, היא נותנת למחשבותיה לנדוד למרחקים, ונותנת שוב ל"ההיא" לעלות, והכאב הזה, של אלפי דקירות סכין, שוב יוצא, והיא מתאפקת לא לבכות כמו תמיד, והוא מפלח אותה.
ואף אחד לא יודע, אף אחד לא שם לב. כולם עסוקים בעצמם, וטוב שהם לא שמים לב, כי הם לא יבינו, כי הם לא יעזרו, הם רק ינסו לעודד במילים קבועות , וזה לא יעזור. כי היא כבר נעלמת.
היא מקשיבה לשיחות של אחרים, שומעת סיפורים משונים, אבל היא לא עצמה, היא נעלמה, אי שם בתוך תוכה, היא צורחת שישימו לב. ואין מה שייחיה אותה, לא האור, לא הציפורים שמצייצות, אפילו לא צחוקם של הילדים, ולה אין מה לספר, וכך היא נעלמת, ואף אחד לא שם לב. נעלמת, והגורל קבוע.
ואז היא חוזרת מהביה"ס, עוסקת בעיניינים שיגרתיים. והיא לא חושבת על עצמה, היא רק זורמת כמו בנהר, חיה את החיים.
ואז בלילה, כשהיא שוכבת במיטה, בחשיכה מוחלטת, היא שוב היא, ועיניה מביטות על התקרה, וכשנזכרת בעצמה, שוב צפות המחשבות ויחד איתם הדמעות, והיא יודעת שמחר היא שוב תקום, ושוב יהיה יום רגיל, שיגרה. ושוב היא תהיה נעלמת. כמו בכל יום שעובר.
תגיבו לי זה חשוב ליייייייייי
מור'צי 😊





