כבר לא כמו פעם !#!

ואני צועקת. ואתה חירש, לא שומע.
ואני בוכה כבר 4 שעות, כ"כ זקוקה לחיבוק חם ואוהב.
הגוף שלי צמא לגוף שלך. לכל חלק ממנו.
אני צמאה אל כולך, זועקת חזק ואתה ? אתה לא עונה.
אתה ישן. ישן ולא מתאמץ לענות לטלפון. למרות אני צורחת מבכי,
שכואב לי ואני רוצה שבסה"כ תבוא לפה.
אבל אתה לא, אתה מתעורר מהשינה, ונזכר לענות.
חצי רדום, לא מבין מה אני מזיינת בכלל בשכל ?
"טוב" "טוב" "טוב" "סיימת?" "אל תשגעי אותי"
אלו המילים שלך,
וכל מילה מוסיפה לשניה.
וזה כואב, ועוד כואב ועוד יותר מכאיב.
ואנ ימספרת לך כמה שהשתנית, כמה שאתה חושב רק עצמך,
כמה שאתה שקוע בעצמך, ונהיית אדיש. שלא אכפת לך ממני.
או שפשוט אני סתם דבק ומציקה ? ואתה לא מבין מה אני רוצה.
אני זועקת מבכי אל תוך השפורפרת של הטלפון " אז מה ? נו ? אז מה אתה מציע לי לעשות איתך ?"
"תיפרדי" אתה אומר לי בפשטות.
כ"כ התעצבנתי. שפשוט אמרתי אוקי. נפרדנו. לילה טוב.
ומהעבר השני פשוט ... צליל ניתוק ..
לא מאמינה, לא מאמינה שאתה כזה אדיש אלי פתאום,
אולי כבר נמאס לך ילד.. אולי כבר נמאס..
תודה, ילד.
תודה על הימים היפים - אך גם הרעים.
תודה על הימים המבצרי דרכים - אך גם המכשילים.
תודה על הימים המאושרים - אך גם המאוכזבים.
תודה על הצחוקים וההנאות - וגם על הבכי והדמעות.

תודה.
תודה לאדם ההוא, שעוד אולי יחזור ויתחנף ויגיד שהוא מתגעגע,
וישמע את הבעיות שלי ולא יתעסק רק בשלו.
ושיאהב אותי ויתן חיבוק, וירצה לראות אותי תמיד.
ולא יתלונן שאני מעירה אותו משינה.
תודה לאדם ההוא, מפעם.
כי אתה כבר לא מי שאתה.