----------My Last Night----------

היא יושבת בחדרה הוורוד הקטן, שוכבת במיטתה לבושה בגופייה לבנה קטנה המבליטה את עצמותייה ומכנס שחור קטן. מדפדפת באחד המגזינים כשהאור היחיד שמאיר הוא ממנורת הלילה הקטנה. היא לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. אם היא רק הייתה יודעת עוד בהתחלה, לפני שכל הסבל התחיל, אם היא רק הייתה יודעת.. אם רק מישהו היה בא ואומר לה "ילדונת, תגמרי את זה עוד לפני שזה התחיל" אולי היא הייתה ניצלת. רגע, על מה אני מדברת בכלל? כל העולם הזהיר אותה, כל העולם ניסה לסגור אותה, לשמור עלייה, כולם ידעו שהיא הולכת לעשות את טעות חייה, רצו למנוע את זה מההתחלה. אבל היא? לא הקשיבה לשום דבר. הולכת לפי הלב שלה, לפי הרגשות שלה, ושום דבר חוץ מיזה. רע לה כל כך, היא לא יודעת מה לעשות עם עצמה. קמה מהמיטה מדליקה את המסך .האחר לא מחור. עכשיו זה רשמי. אין לה עם מי לדבר. לו עוד איכשהו היא יכלה לספר, הרי במילא הוא לא ישפוט אותה ויגיד לה תמיד שהכל יהיה בסדר.

מבט חטוף אל השעון, כבר 12 בלילה, הוא ישן? אבל בטח הוא ישמח אם אני אתקשר, בטח זה נעים להתעורר כשהקול שלי ברקע, הוא אוהב אותי, הוא ישמח לשמוע אותי. בטח הוא יגיד לי בקול החמוד הזה כמה הוא אוהב אותי וכמה הוא התגעגע ומצטער שהוא לא התקשר כי היה עייף אחריי עבודה.

פוסעת בשקט במסדרון הבית לעבר הטלפון. מרימה אותו ומחייגת את מס' הטלפון שלו בעל פה..טו.....טו.....ממשיכה מסתובבת בבית בתקווה שהוא יענה.. מבוט חטוף אל המראה רק מראה לה כמה היא שמנה בתקופה האחרונה, היא שוב מסננת לעצמה בשקט "מחר דיאטה, מחר הכל יהיה בסדר, מחר א' תחזור ולתמיד ואני לא אתן לה יותר ללכת. אני אשאר נאמנה לה כמו פעם. היא היחידה שבאמת קיימת, אפילו שהיא לא..אמיתית".

"הלו?" הוא עונה וישר קוטע את מחשבותייה

"הערתי אותך?"

"לא בדיוק, אני נח פה לייד הטלוויזיה.."

"אהה.. למה לא התקשרת?"

"הייתי אמור?"

"כן.. אמרת שכשתחזור תתקשר"

"טוב שכחתי מצטער מתוקה"

"אתה כל הזמן עושה את זה בזמן האחרון"

"מה אני אעשה יש לי לחץ יש לי דברים מה לך יש על הראש?! כמה בגדים תקני, מי יותר מקובת, מה הוא אמר עלייך ומה זאתי עשתה לך..

דיי כבר תתבגרי מתוקה..."

היא בולעת את הרוק ומנסה שלא לבכות.

איך הוא כל כך עיוור? איך הוא לא רואה?

"טוב.. מה אני יגיד לך..זה לא..זה לא נכון מה שאתה חושב"

"כן כן שמענו עלייך.. טוב נו מה את רוצה?"

"מה זה מה את רוצה?"

"לא נו...כאילו מה רצית למה התקשרת"

"כדי לשאול מה איתך, לא דיברנו כל היום אתה יודע.."

"אהה! אני בסדר גמור"

"אתה אף פעם לא שואל מה איתי"

"נו אולי תפסיקי לשגע אותי?"

"כן כי ככה, אתה אף פעם לא שואל מה איתי, איך אני מרגישה, מה קורה איתי,

איך עבר עליי היום... אתה לא שואל כלום"

"כי הכל אצלך כבר אותו הדבר, תמיד את תוכלי לזיין את השכל ורק לעצבן אותי"

"א..אני לא מרגישה כל כך טוב"..

היא מגמגמת תוך כדי שהיא מלטפת את בטנה, היא מרגישה כאילו תוקעים לה

סכינים גדולים וחדים בבטן, תוקעים אותם ומוציאים אותם החוצה, מכניסים, מוצאים,

מכניסים, מוציאים.. יש לה צרמורת בכל הגוף...

"את תמיד לא מרגישה טוב! זה לא חדש"

"מה?"

מנסה לוודא שהוא באמת אמר את זה, כמה אכזריות יכולה להיות בבנאדם אחד?

"כן..נו מה את בוכה עכשיו?!"

"כלום"

"נוו יפה שלי מה יש אל תבכי.. מה קרה?"

"כלום"

הוא הבחין בנשימותייה ובאנחותה בכי הקטנות שפלטה.

היא מנגבת עם ידייה את הדמעות, נשענת על הקיר בסלון ולאט לאט יורדת ויושבת על הרצפה,

נשענת על הקיר.

"יאללה לילה טוב"

"מה לילה טוב?"

"אני רוצה ללכת לישון עזבי אותי.. לכי לידידים שלך הם ירגיעו אותך.."

"על איזה ידידים אתה מדבר? אלה שהרחקת אותם מימני? או אלה שרבת איתם מכות? אתה רואה למה אני מתכוונת? לא אכפת לך כבר מימני לא אכפת לך כלום!

כשאני בוכה זה לא מזיז לך אני בוכה לך מול הפנים לפעמים ואפילו למצמוץ זה לא גורם לך..

לא אכפת לך גם אם אני אמות"

"נכון"

"מה נכון מה נכון??"

נושכת את שפתייה, מנסה לעצור את הצרחה שעמדה לבוא, כניראה עצרה אותה בזמן,

ליבה מקווה שהוא יתקן את עצמו..

"כי ככה זה נכון נו, את תמיד כזאת אותו הדבר

אמרת שתשתני אבל את אף פעםם לא משתנה"

"אני לא משתנה? אתה זה שלא עושה שום דבר.."

איך הוא לא מתבייש? את כל החיים הקרבתי למענו, הענקתי לו את הדבר הכי יקר שנערה יכולה להעניק לבחור. השתנתי בשבילו מקצה לקצה עם כמה שזה קשה לה לא להיות עצמה.

"עזבי נו.."

השיחה ככה ממשיכה וממשיכה שעה שלמה של ריב, העלבות, השפלות...

זהו, הספיק לה. 'קיבלה את המנת השפלות שלה להיום'.

לוחצת על הכפתור האדום בטלפון וזורקת אותו בזעם על הספה. מתקפלת בתוך עצמה,

מקריבה את רגלייה אלייה ומחבקת אותם חזק, ראשה עמוק למטה ורק דמעותייה לא מפסיקות לזלוג.

רגלייה רועדות, כולה כמו פקעת עצבים, כמו איזה פתיל שכל שנייה עומד להתפוצץ, להתפרץ החוצה.

מתחילה מתופפת עם ידה על הרצפה ואז מתחילה לקלף את החתכים שעל ידה השמאלית. מתחילה לקלף אותם במהירות... מתהלכת בבית כמו סהרורית.. הדמעות לא מפסיקות לרדת...

'חבל שנשארתי בחיים' ממלמלת לעצמה תוך כדי חיפוש כדור אקמול במגירת התרופות.

איך זה יכול להיות? אבל שמתי כאן את הקופסה של האקמול! שוב הם מחביאים מימני כדורים?! סעמק. טוב, אני אצטרך לקחת אחד מהאוסף שלי, לא נורא נחיה בלעדיו.

פוסעת שוב בשקט ובעדינות לחדרה, סוגרת אחרייה את הדלת ומתובננת סביב.

מתכופפת מתחת למיטה ומוציאה את הקופסה האדומה הקטנה שתמיד שם.

עברה שנה מאז פתחתי אותה פעם אחרונה. הבטחתי לכולם שלא אגע בה. אבל מתפוצץ לי הראש..

פותחת אותה ואז מביטה שוב בשעון ומגלה שכבר כמעט עברו 35 דקות מאז שאכלה את הלחמניה המקוללת עם הגבינה המסריחה. רצה מהר לשירותים, עושה את הכל במיומנות רבה, כמו שאף אחת אחרת לא יודעת. בשלבים. קודם סוגרת את הדלת, אז מתיישבת על הרצפה, אוספת את שיערה הארוך לעגבנייה, שמה אצבע על הלשון בודקת שאין טעם מגעיל, אוקיי זה בסדר, דוחפת 2 אצבעות עמוק לגרונה, ככה מס' פעמים וכל האוכל יוצא החוצה, מרוב הגירוי יורדות לה שוב דמעות שממשיכות לבכי ארוך. העיניים שלה כל כך מטושטשות והיא מנגבת אותן כל שנייה כדי לראות שהיא מקיאה לתוך השירותים ולא מסביב. הלב שלה דופק כל כך חזק כאילו כל שנייה היא הולכת לקבל התקף לב. תמיד זה ככה כשהיא מקיאה. מהקאה להקאה זה מתחזק יותר ויותר, תמיד אמרו לה שבסוף היא תקבל דום לב ותמות עם הראש בתוך האסלה. זה לא ממש הזיז לה. היא מוציאה את אצבעותייה מגרונה ועוברת בה תחושת חלחלה ומרמורת, היא דופקת בחוזקה עם ידה על האסלה בתקווה שזה יעביר את הכאב.. היא מסתכלת על אצבעותייה ורואה דם. שוב פצעתי את עצמי, מטומטמת. היא יוצאת מהשירותים ומצחצחת שיניים היטב, במילא הן צהובות מרוב הסיגריות והסמים לפחות נשמור עליהן עוד טיפה.

היא חוזרת לחדרה חסרת סבלנות, ומה אני אעשה עכשיו? אני שונאת את עצמי לא מגיע לי לחיות!

הכל רץ לה בראש כמו סרט, מן פלאשבקים כאלה שבאים אחד אחריי השני..

הפעם הראשונה שראתה אותו, הנשיקה הראשונה, הנגיעה הראשונה, הריב הראשון, הפעם הראשונה, ואז היא פתאום עוברת לגיל בו הייתה קטנה, איך כולם סביבה ביום הולדתה ה7, היא מקבלת מלא מתנות והיא רק צוחקת ומחייכת, מביטה לשמיים וחושבת לעצמה שיום אחד, יום אחד היא תגיע לשם. והיא נזכרת בימים בו היא וההוא, היו יושבים מתחת לביתו במקלט למטה ומעשנים סמים ביחד. מפילים ראש אחד אחריי השני, שותים וודקה, מתנשקים, צוחקים, חופרים אחד לשני בשכל עד שמגיע הבוקר, עולים אליו לחדר, מתכרבלים ביחד מתחת לשמיכה המחממת, הוא היה מחבק אותה ונותן לה תחושת ביטחון, מה שאף אחד, גם לא החבר שלה, אהוב ליבה היה יכול להעניק לה. נזכרת איך היו מביטים זה לזה עמוק בעיניים, אפילו שהיה חשוך.. כל המגע.. החיבוקים האלה.. למה היא בכלל הולכת עם אחרים?

היא מרימה את המזרון ושולפת שקית פצפומת שקופה שבפנים יש את החומר הלבן. היא מפזרת במיומנות את החומר בשורות על הספר הראשון ששלפה מהמדף, בסימן ונוס. מתחילה להסניף אחת אחריי השנייה. תוך שניות זה מגיע לה למוח. ככה זה קוקאין, אומרים שזה גם הסם הכי ממכר. היא נכנסת למן חלום, למן בועה, למן אקסטזה מטורפת כזאת שאף אחד לא יכול להוציא את זה מימנה.

כעבור שעתיים היא מוצאת את עצמה שוכבת במיטתה בוהה על הקיר. את לא צריכה לחיות, את פשוט טעות שקרתה, את כישלון, זה מה שאת!

היא שולפת במהירות את קופסת הכדורים ומתחילה לבלוע אחד אחריי השני. מנסיונה הרב עם הקטע הזה היא יודעת שהיא כמובן תמצא את עצמה קמה בבוקר עם כאב ראש מטורף, עם חום והקאות של שעתיים. כדורים. סתם שקר. אף פעם לא באמת מתים מיזה. אחריי 10 דקות היא רואה שכרגיל שום דבר לא קורה לה... נגמר לה בקבוק המיים הקטן, היא מתעלצת ללכת להביא עוד בקבוק. היא פותחת אתה ארון ושולפת עמוק מתחת לבגדים בקבוק וודקה קטן שלא נשאר בו הרבה. ממשיכה לשתות את הכדורים איתו, כל מיני כדורים, כל מיני סוגים, כאב ראש, כאב גרון, כאב שרירים, כדורי הרגעה, כדורי שינה.. וכרגיל.. היא תקום למחורת בבוקר ופשוט לא יקרה לה כלום.....

"הלו?" הוא עונה בעצבים

"ה...הלו.." היא אומרת בקולה השברירי אל תוך הטלפון

"מה את רוצה מה לא תתני לי לישון היום י'א מפגרת?!?!"

"א..אני אוהבת אותך"

"יופי יאללה לילה טוב"

ומנתק.

דמעותייה שוב מתחילות לזלוג, היא שוכבת במיטתה ומכבה את האור הקטן...

גלי חום עוברים בגופה ותוך כדי היא שומעת את הקופסה הקטנה בצורת כוכב שהייתה מנגת לה מנגינות ערש כשהייתה קטנה... היא תמיד הייתה תלוייה מתחת למיטה... עד היום היא שמרה אותה..הייתה משמיעה מנגינות כאלה יפות.. מנגינות ערש.....תוך כדי היא שוב נזכרת, אבל הפעם בכל הדברים הטובים, ביום בו פגשה אותו והוא אמר לה שיש לה את החיוך הכי יפה בעולם, ביום בו ליטף את שיערה באמצע הרחוב ונשק לה, אנשים לא הפסיקו להסתכל... ביום בו הכל התחיל באמת להסתדר לה, כאילו ניתנה לה הזדמנות שנייה. היא נזכרת גם ביום בו גילתה שהיא בהריון, אבל לא מהחבר.. זה היה לפני שבועיים, לא היה לה יותר מידיי מה לעשות. היא ידעה שהכל הולך להיגמר בקרוב. במשך 3 שנים היא ידעה תמיד, אבל תמיד, שהכל הולך להיקרב, השאלה היא מתי?

מחשבותר בות רצות בראשה והוא מתחיל ממש לכאוב.. היא אוחזת באצבעותייה בכרית בחוזקה מחכה שהוא יעבור..היא חושבת לעצמה שמחר הולך להיות עוד יום מגעיל, יעירו אותה בצעקות מוקדם, היא תקום, תלך לביצפר, כולם ידבקו כמו קרציות ויזיינו בשכל, שוב מבחן, שוב בוחן, שוב בגרות, שוב הפסקה, שוב לראות אותה, שוב לראות אותו, שוב להיות מוקפת ב30 אנשים אבל להרגיש לבד, שוב לחזור הבייתה ולגמור בדרך 10 סיגירות, שוב לעבור דרך ביתו בתקווה שהוא בחוץ, לחבק אותו חזק, לדפוק איתו עוד איזה 4, לדבר איתו, להיכנס הביתה, לשבת על המחשב, לקרוא ספר, לסדר את החדר, להתקלח, לאכול, להשמין, להרעיל את עצמה בשומנים וקלוריות, לריב עם כל העולם, להתעלם מטלפונים של אנשים, להתקשר אליו, להתאכז, לךהיפגע, לבכות, שוב לאכול, שוב להכניס רעלים לגוף, שוב להקיא, הפעם פעמיים, שוב לעשן, שוב להסניף ככה יעבור לו עוד יום, כהיא חושבת מה כבר אפשר לעשות מחר, אולי יש איזו מסיבה? אהה מחר יום ההולדת של אימי! איזה מזל שנזכרתי! פתאום חיוך עולה על פנייה, שמראה לה שכן יש דברים טובים בחיים. היא מריצה בראשה מה היא הולכת לקנות לה, מה היא הולכת לעשות לה איך היא דבר ראשון על הבוקר במקום לדפוק 2 בחלון וללכת לביצפר, היא תלך לאבא ותגיד לו שצריכים לתכנן לה הפתעה! וואו! ואז היא נזכרת שבעצם מחר חלוקת הציונים, היא מתה לדעת אם היא שוב קיבלתה 100 או שהפעם זה יהיה 95? ואז היא נזכרת שבעוד יומיים יש מסיבה גדולה לכל הביצפר ונזכרת בבגדים היפים שהיא הכינה ומדדה, שדווקא גורמים לה להראות יותר רזה, ואז היא נזכרת שמחר היא צריכה ללכת לעשות שוב פן, היא מלטפת את שיערה הארוך מאוד בעדינות.. מגלגלת אותו סביב אצבעותייה.. ואז היא נזכרת שמחר גם היא וחברותייה תכננו למתוח את אחת החברות, היא מצאה את עצמה מוציאה גיחוך קטן, זה הולך להיות מצחיק. יש כל כך הרבה דברים שלא הספק'תי, כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, כל כך הרבה שאיפות וחלומות והפתעות שמחכות לי.....

מה שהיא לא ידעה זה שהכל הולך להתנפץ באותו רגע.

מה שהיא לא ידעה שהיא לקחה מנת יתר של קוקאין, שהכדורים שהיא לקחה לא מסתדרים בכלל עם אלכוהול, שכבר יותר משנה וחצי היא חולה. היא ילדה חולה. מחלה שבכל יום היא יכולה פשוט לא להתעורר. והיא עוצמת את עינייה בחיוך, בתווה ליום החדש, ליום שהולך להיות יותר טוב.

אימה התעוררה מהרעש של מיקודם, נכנסת לחדרה ומוצאת את כל הכדורים על הרצפה, היא צורחת ואביה מייד נכנס לחדר שניהם מנענעים אותה בחוזקה אבל ללא הצלחה, היא? היא כבר נכנסה לשינה עמוקה. היא הולכת לחלום חלום ארוך ויפה... שימשך.. לנצח.



לילה טוב😊