היא ישבה על אדן החלון...
מסתכלת לעבר השקיעה.. ומחכה. מחכה שיחזור...
היא כבר לא כמו מקודם. היא בודדה עכשיו, שקטה.. ועצובה.
החיוך לא עלה על פניה כבר כמה שנים מאז שהוא הלך.
כל יום באותה השעה בדיוק מתיישבת היא על אדן החלון כמו עכשיו..
ומדמיינת איך הוא הלך.. איך אותה הוא עזב.
הוא לא אמר לה מילה הוא פשוט עזב.
הוא השאיר לה מכתב בסלון.. בעל מספר מילים.
"אני מצטער אני עוזב ואני שונא פרידות." והיה כתוב בחלש.. מחוק מדמעות "אוהב אותך..."
היא רצה לקראתו, הוא כבר נעלם... היא נפלה על ברכיה ובכתה וזעקה שיחזור אליה..
אך הוא לא שב... הוא כבר היה רחוק.. הוא לא שמע מילה ממה שהיא אמרה לו.
כל יום היא יושבת על אדן החלון ומביטה בשקיעה..
ומנסה לחשוב למה הוא עזב אותה.. לאן הוא הלך? לאן הוא נסע? מה בגורלו בכלל קרה?
היא פיספסה רק קטע אחד... הקטע שבו הוא קיבל את המכתב... הקטע שבו הוא גילה.
שיש זמן קצר לחיוו.
הוא הסתבך בצרות... וקיבל איומים.. הוא לא רצה שהיא תדע כמה חיוו נוראים.
הוא אהב אותה.. הוא לא רצה שהיא תיפגע. הוא ידע שהולכים להרוג אותו... הוא לא רצה שהיא תשמע.
הוא ידע שאם תגלה היא תתאכזב ותכעס..
הוא העדיף שתחשוב שהוא עוזב ולא מה עלה בחיו.
למרות שלא ידע שהיא עדיין מחכה לו... והחיוך על פניה בגללו לא שב.
כל יום היא יושבת על אדן החלון.. בדיוק כמו עכשיו... ומנסה להבין ולגלות למה אותה הוא עזב.





