מכתבי לאלוהים.

סליחה, עם לא מתאים לכאן. פשוט הייתי חייבת לשים פה את המכתב שרשמתי לאלוהים בכבודו ובעצמו.


~~~~~~~


אני פעם ראשונה בחיי רושמת לך מכתב.... אז תסלח לי בבקשה עם השפה שלי מלאת סלנג ומילים לא מנומסות. אני פשוט שופכת לך את רגשותיי.





הבוקר התחיל היום עם 5 אזעקות. כרגיל, נסראללה העלוב נפש עשה לי השקמה. ורקה קפצה מהמיטה בבהלה לקול האזעקה ואני קמתי דווקא די רגיל ובספונטניות מוחלטת ירדתי איתה למקלט. לא ישנתי איזה 15 דק' לפני שהאזעקה הראשונה התחילה.ומה לעזעזל עשיתי ב-15 הדק' האלה? שכבתי וחשבתי על מה לענות לחן, ואיך, כשהוא יתקשר. האמת, מאוד נפגעתי ממנו אתמול. רצינו להפגש אתמול בערב, אבל אמא שלי לא הרשתה לי לרדת לבת-גלים [שכונה בחיפה, שמיקומה בצפון חיפה] כי היא מפחדת ודואגת לי. אז הצעתי לחן שהוא יבוא אלי, והוא אמר שאין לו איך להגיע. אז התחלתי להעלות כל מיני רעיונות למיניהם איך הוא יוכל להגיע אלי וכמובן היה לו תירוץ לכל דבר. בסופו של דבר, אחרי שדיברתי עם ורקה בטלפון היא הציע לי שאני יציע לו שאני ישלם לו מונית ועם לא נעים לו אז שהוא פשוט יחזיר לי פעם אחרת את הכסף. הוא אמר שלא נעים לו וזה, אמרתי לו: "נו חנצ'וק מה אתה כזה קשה....יאללה תזיז את התחת שלך לפה" ובתגובה ממנו קיבלתי: "אני לא יודע, מאמי אני ידבר איתך כשאני יחזור מדודים שלי". ונחש מה? הוא לא יתקשר. יותר מאוחר נסעתי לורקה, לישון אצלה. התלהבתי מהרעיון שהוא יכול לעלות לפה, לבצפר אילנות [בצפר יסודי פה בסביבה], נחמד שם, אף אחד לא מפריע, חשוך ושם גם דרך אגב הייתה הנשיקה הראשונה שלנו. הרמתי בהתלהבות בשיאים טלפון לחן והצעתי לו את זה. ומה הוא אמר לי? - "מאמי אני פה ביומולדת של ידידה בבת גלים... לא נעים לעזוב עכשיו" [משהו כזה בערך]... אמרתי לו שזה בסדר ואז הוא אמר [כמו תמיד] שהוא עוד ידבר איתי אבל. "למרבה הפתע" הוא לא יתקשר. אני כמו מטומטמת חיכיתי עד שתיים וחצי בלילה לצילצול שלו.... בסוף התייאשתי והלכתי לישון. קיוויתי שלפחות הוא יצלצל ויגיד לי שהוא לא יוכל לבוא מסיבה כלשהי. עדיף לפחות את זה מאשר שאני יחכה לטלפון שלו כמו מטומטמת והוא ייבש אותי ככה. הרגשתי נורא. לא ידעתי מה לחשוב אפילו, עברו לי סרטים בראש.. מחשבות הכי לא נעימות עברו לי בראש כמו למשל שהוא כולו שתוי שם, ובטח יש שם כוסיות [הרי מסיבת יום הולדת לידידה שלו, בטוח יש שם מלא בנות מניאקיות שמתות לעשות אותו, אולי אפילו הוא אותם, שנותנות.. הכל משתלב יפה] ויכול להיות שהוא פשוט שכח אותי... היה גם קטע, שורקה סיפרה לי: הרי חן יורד לאילת ב-20.8 לשבוע ח-ל-ו-מ-י [איך שהוא קורא לזה] ולא מספיק שאני לא יראה אותו עוד שבוע ארור אנחנו עוד בתאריך הזה חודשיים ביחד [בעזרה"ש]. ורה סיפרה לישעמיטל [חבר הכי טוב של חן] ענה לשאלה - "מה חן לא הציע לדיאנה לרדת לאילת איתו?" - הוא ענה: "ניראה לך?!?!?! מי יורד עם חברה לאילת?!". בה' אני בחיים לא ישכח את ההרגשה שעברה לי בגוף. כל כך נעלבתי...רציתי לפרוץ בבכי, אבל לא הייתי מסוגלת שורה תיראה אותי עוד פעם בוכה בגללו. החזקתי כמה שיותר חזק את הדמעות.



היום החלטתי שאני לא מתקשרת לחן, עד שהוא יתקשר אלי. היה היום יום מאוד מלחיץ, עם סה"כ [עד עכשיו לפחות] 13 אזעקות בחיפה ומ"ס לא ספור של טילים. למרבה המזל 85% נפלו במקומות פתוחים.יותר מאוחר ככה ב- 17:00 בא רפי. היה לו ולורה ריב קטן קודם לכן, הם השלימו ורבו שוב כשרפי גילה שהיא עישנה אתמול סיגריה [היא מעשנת, והוא נגד זה במצב חמור]. אוי אלוהים, הם זוג כל כך יפה, טפו טפו טפו. תשמור עליהם כמה שיותר. להגיד לך את האמת, כשהם צחקו ביחד, התחבקו והתנשקו.. הראו אהבה אחד לשני הכל אכל אותי מבפנים. ניסיתי להעמיד פנים ששום דבר לא מפריע לי, אבל באמת, רציתי לבכות. היה לי כל כל עצוב, כל כך התגעגעתי לחן... והשד יודע איך הוא מתייחס אלי, הרגשתי שאני לא יכולה יותר ואמרתי להם שאני צריכה לשירותים. למען האמת, הייתי צריכה לצאת מי שם כמה שיותר מהר לפני שהדמעות פורצות החוצה. נכנסתי לאמבטיה, נעלתי את הדלת שלב אחיה של ורה לא יציק לי והתחלתי לבכות. בכי כזה לא פרנואי... בכי של צער. שקט. רק הדמעות זלגו לי על הלכיים והרגשתי את הטעם המר שלהם כשהם הגיעו לשפתים. היה לי רע. כל כך. אחרי שנירגעתי, חזרתי לחדר כאילו לא קרה כלום.



אחרי כמה זמן, חשבתי לעצמי, זהו. אני חייבת להרים לחן טלפון כי מאוד דאגתי לו. לשאלה שלי - "מה אתה לא דואג לי שאתה לא מתקשר?" הוא ענה: "כי אין קליטה, אני לא מצליח להתקשר לאף אחד.. אפילו לא לאמא שלי". - שקר מר. היה מספיק זמן של שקט שהרשתות היו פתוחות.. ולא רק אז איך אני לעזעזל התקשרתי אליו? 144?! או שאולי יש לי קשר עם הלווין? הוא היה יכול להרים טלפון. רק כדי לוודא שאני בסדר. זה הכל זה לא קשה ללחוץ על כפתורים של מספרים. כניראה, שבכלל לא אכפט לו מה הולך איתי. לא אכפט לו ממני בכלל. הוא לא דואג לי.



אילוהים ישמור, למה אני כזאת מטומטמת שאני משכנעת את עצמי שהוא אוהב אותי?! אינעלרבק אהבה לא מתבטאת במילים, אלא במעשים. כל אחד יכול להגיד "אני אוהב אותך" ולא להתכוון לזה. עם אני יגיד את זה לחן הוא יגיד שאני מזלזלת בו שלא מאמינה לו. אבל מה אני אמורה להרגיש עם הוא מתיחס אלי ככה?! ככה לא מתיחס בן אדם שאוהב. ומי אמר בכלל שהוא באמת מתכוון לזה?! נכון, הוא אומר לי שהוא אוהב אותי ובאמת מתכוון לזה, אבל אני ל-א מרגישה את זה!!!!! נמאס לי לי כבר לבכות בגללו. אני יכולה להישבע שעוד בגלל בן ככה לא בכיתי בחיים. למה לכל הרוחות התאהבתי בו?! למה הסבל הזה מגיע לי?!!! אני עשיתי משהו רע למישהו??!!? כל פעם באיזושהי דרך הוא פוגע בי בלי לשים לב בכלל. אני מרגישה לפעמים כאילו הוא מנצל אותי! אז מה עם הוא אמר לי פעם "עם לא היו לי רגשות כלפייך, מזמן כבר לא היינו ביחד". ולמה לו באמת לעזוב אותי? הרי הוא חי טוב.... טוב לו. אני נותנת לו, הוא "מסתובב עם הילדה הכי כוסית בשכונה" [- ככה הוא אמר לי איזה פעם] מה שמעלה לו מן הסתם את האגו לשמיים.

בתחילת הקשר שלנו אני זוכרת, הוא היה כל כך חמוד אלי... היה לו אכפט ממני. הרגשתי נפלא. חשבתי שאני בשמיים. אבל, כמו שאומרים אחרי שהוא "קיבל את שלו" או כאילו שאני כבר "שלו", היחס היפה הזה, נעלם לאיפושהו. ההתנהגות השתנתה. זה מטומטם, ופרט שולי אבל הוא אפילו לא מקדיש לי שורה קטנה ומסכנה באווי שלו. שלא לדבר על זה שהוא רושם בשין שלו ואומר לבנות כוסיות שהוא פנוי. כאילו אני כלום... כאילו אני סתם עוד יזיזה שלו. כזה זלזול. ככה, אני מרגישה לפחות. אני פשוט בשוק עד כמה בן אדם יכול להיות צבוע ולשחק ברגשות של אחרים. חשבתי שהוא אחר.



למרות הכל, אני מרגישה שבכל זאת משהו קטן יש לו כלפיי. שהוא פשוט לא מכיר את הרגש הזה, ולא מודע בכלל לקיומו. אבל, יכול להיות שאני סתם משכנעת את עצמי שזה קיים.



אני לא יכולה יותר..... אני אוהבת אותו!!!!!!!!

ולא יכולה לעשות כלום עם עצמי.

אני כל כך מפחדת להפגע חזק. אני כל כך מפחדת לאבד אותו. לריב איתו אני אפילו מפחדת. שלא לדבר על זה שאני סולחת לו כל דבר.

זה מטורף, בחיים לא תיארתי לעצמי שאני יכולה להתאהב בבן אדם.



אני לא מסוגלת להגיד לו את כל זה הרגשות שלי כמו ששפכתי לך.

משהו כאילו עוצר בעדי.

כל כך מפחדת לאבד אותו.

עם זה נמאס לי להפגע. נמאס לי להרגיש משומשת. אין בי כוחות יותר. נמאס לי לשמור הכל בפנים ולהתנהג באופטימיות כאילו כלום לא קרה.









אלוהים, אנא ממך, תעזור לי.

אני כבר כולי שבורה מבפנים. אני כל כך מבולבלת. כל כך פגועה. תן לי כוח.

אמן.
😢