טוב אז המצב של המלחמה כבר שבר אותי ובסף דמעות ויאוש כתבתי מכתב לאלוהים...אולי ככה הוא ישמע אותי
אלוהים יקר!
אלוהים שלי, אני כותבת לך את המכתב הזה מרוב כאבי, הדמעות כבר שורפות את גרוני ואני רוצה לצעוק מרוב ייאוש...
היום, זה היום ה30 למלחמה והמצב לא הולך ונעשה טוב יותר.
משבוע לשבוע, אנחנו נודדים ממקום למקום, בורחים על נפשנו וכבר נמאס לי.
מאזעקה לקטיושה, מקטיושה לאזעקה, מפצוע להרוג והחדשות שבכול שעה. זה לא פשוט להיות ילד בזמן של מלחמה, לא פשוט בכלל...
לפניי כמה ימים, חזרנו הביתה, לצפת, בליבנו הייתה תקווה שהמצב קצת ישתפר ונוכל להישאר שם. אבל המצב רק הדרדר. הכי מפחיד היה להתעורר ב5 בבוקר מה"בוווום" החזק של הקטיושה ואחריה האזעקה, האזעקה האיומה הזאת, שמזכירה את הצפירה של יום שואה, הצפירה ששמים בימים של מוות, כמה אירוני. באמת נסראללה מזכיר לי באופן מעוות את היטלר יימח שימו.
אלוהים, רע לי, קשה לי, חנוק לי, אני מרגישה כמו במנהרה חשוכה ואני לא מוצאת את האור.
אמא אמרה, שמחר נחזור הבייתה, אבל היא לא אומרת את זה בלב שלם, כי היא יודעת כמו שאני יודעת שאין לאן לחזור, שמפחיד לחזור הבייתה, אולי נמות בבית.
בית שאמור להיות מקום מוגן ובטוח נהייה המקום הכי מסוכן בשבילנו...אז כרגע אין בית, בורחים ממנו.
אלוהים, כולם אומרים לי להיות חזקה אבל איך אפשר להיות חזקה כשאני מדליקהב חדשות ורואה גופות של חיילים? ילדים קטנים רעבים במקלטים? וכ"כ הרבה שנאה...
אלוהים, יש בך את הכוח לעזור, לעצור את זה, אלוהים שלי, תפסיק את הכאב, תפסיק את המלחמה.
אלוהים- ת=ת=ע=ר=ב!!!!
שלך,
תהילה!





