לא יודעת מאיפה זה בא..פשוט היה לי משעמם..פתחתי וורד והתחלתי לכתוב..
רצתי מהר משם..לא הסתכלתי אחורנית..פשוט עצמתי עיינים והתחלתי לרוץ..
ירד גשם..היה לי כל כך קר...הבכי שלי התאחד עם הטיפות..הרגשתי כאילו הלב שלי נשבר לרסיסים...
רציתי רק להעלם..אחרי שהוצאתי את כל הכעס שלי..כעס לא מובן..על מי בעצם אני כועסת?!
מי אשם בכל זה?!..המהירות שלי ירדה בהדרגה ומצאתי את עצמי בקושי הולכת..
לא יכולה לסחוב את הגוף שלי..אני מרגישה שאני הולכת ונעלמת...עצרתי..עמדתי במקום..
נשמתי נשימות עמוקות...הסתכלתי למעלה..המים שירדו שטפו את כל פניי...הבכי לא עצר..
להפך התעצם..ניגבתי את דמעותיי..אבל זה לא עזר...הדמעות שלי המשיכו לרדת..
לא שלטתי ברגש שלי..כאב לי..כל כך קשה לעכל בשורה מרה כזאת..המשכתי ללכת...
לא היה איכפת לי בכלל לאן אני יגיע..רק לא לחזור לשם..כל כך רציתי לשמוע שהכל היה שקר..
שזה לא באמת קרה....אבל המציאות אחרת..זה נכון..אבל איך עכשיו אני ממשיכה הלאה?מה נשאר לי ?
חשבתי לעצמי בעודי מחפשת תקווה באוויר העולם..שום דבר לא יעזור..
אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור..רק נשאר לי לבכות..
הדמעות הם בעצם התרופה היחידה להכל...אז פשוט מצאתי לי ספסל נטוש...התיישבתי ...
בהתחלה סתם הסתכלתי על החתול שעבר..שנראה מאוד בודד..כמוני...
ואז...ואז...זה פשוט קרה...זה יצא...הזעקה...הכאב...הכעס..
צעקתי כל כך חזק שלא האמנתי שזאת אני.. "אאאאאאאאאאאאאא"
הרגשתי צמרמורת שעברה בכל חלקיק בגופי..ואז נהיה שקט..שקט מחריד..
שאת רק יכולה למות ממנו..לא ידעתי מה לעשות...שוב..התחלתי לבכות...
הדמעות נהיו כמו מפל בגשם...התפללתי לאלוהים שייקח ממני את הכאב הזה..
אני לבד..אין לי לאן ללכת..אין לי מה לעשות..ירח גדול וכוכבים מנצנצים מעליי..
מסתכלת עליהם ואז הבנתי..עכשיו עיכלתי...עכשיו זה נכנס לי למוח..ללב שלי...הבנתי..
זהו..הוא לא יחזור..הוא הלך..לקחו לי את המלאך!!!!!!
תגיבו..
😊





