עייף אותי הרגש, דקה אחרי דקה... אחרי דקה.
ואיפה התמימות שלך, והעור החלק הזה שאני נוגע בו ונרגע.
כל כך הרבה ימים עברו לי מאז ושנים וחודשים וכל כך הרבה אהבה שלא מצאה מוצא,
כל כך הרבה שמחה ואושר, ופורקן נעורים וחיוך וחפיסת שוקולד.
הימים מחליקים על המחט הזאת, כמו שיש בבתי עסק... שתוקעים שם את הקבלות ואלה מצטברות לערימה...
אז ככה. הימים מחליקים על המחט הזאת ומצטברים לאט לאט לערימה שנתקעת בגרון ולא נותנת לי להמשיך
לרקוד את הריקוד המטורף הזה של החיים המטורפים האלה בתוך החברה המטורפת של העיר המטורפת הזאת.
ואת?
איפה את?
מתכסה לך בשמיכה, ואוכלת שוקולד, ומשחקת עם הילדים, ועם הכלבים, ורוקדת לך בשמלה לבנה וורודה וצבעונית, ומצטלמת ליד סניף של בורגראנץ' ובבגד ירוק ובפוזה מגרה. את לא יודעת כמה שאני מתגעגע אלייך.
גלגלי שיניים מחלידים ככל שהערימה מצטברת, עוד יום. ועוד יום. והגלגלים מחלידים, פה נשברת שן, ושם. והמנוע מתעייף, לא סוחב כמו פעם... הלוואי ואת זה היה אפשר להחליף, לעשות טיפול עשרת-אלפים, ספוילר ומגנזיום ופחחות בעשר אלף שקל. מעניין אותי מתי הדלי ייסדק, ומתי תיפול לו התחתית, כמו בשיר של בוב מארלי.
את מתקשרת אליי, ואני מתקשר אלייך, את גומרת עליי, ואני גומר עלייך, ואני מאושר. אני מרגיש את הרטוב על הביצים שלי, ואת מרגישה את הרטוב על הפנים. והכי טוב לנו בעולם. ואנחנו רוצים להתחתן, ולהקים משפחה, וילד, עוד ילד, וילדה. וכלב. סלון ענקי וחתונה מפוארת, מכונית מודל אלפיים ומעלה ומרתף ענק שנוכל לעשות בו מה שנרצה אם נרצה.
הרגש עייף אותי עוד יותר. לכתוב לך, את כל כך רוצה שאני אכתוב, למה את אוהבת את זה כל כך?
נפלו אצלך קטיושות, ואת ממש פחדת. סיפרת שהיו אזעקות ממש חזקות. פה בינתיים אין שום דבר.
לא אזעקות, לא קטיושות. שום דבר לא קורה כאן. סתם, כותב לך...
היית רוצה להחליף אותי במישהו אחר, שיאהב אותך יותר ויתלהב ממך יותר ויבוא אלייך כדי לחבק אותך יותר ולנשק אותך ולזיין אותך יותר, שיידבר עם ההורים שלך יותר ושייתקשר יותר, ושיישאר יותר זמן אחרי שהוא גומר. היית רוצה. גם אני הייתי רוצה כל מיני דברים. הייתי, עכשיו כבר לא.
התעייפתי מכדי לרצות...
זה הרגש, הוא עייף אותי.
עייף אותי הרגש.





