"השינוי הזה שחל בי פתאום" החלתי ממלמלת
"הרגשת בו?" הבטתי על נועם
שלא אמר יותר מידי, רק שתק.. כן שתק ודי
"אני לא יודע" אמר לאחר כמה דקות של שתיקה
"אולי" הוסיף לאחר עוד שנייה של חשיבה
"אבל מה קורה לי?!" שאלתי ואכן ציפיתי לתשובה
"מה נהייתי?!" הבטתי על עצמי שנית במראה
"השיער שלי" החלתי נוגעת בשיער המבולגן שנגלה אל מול עיניי
"הפנים..הפנים שלי" אמרתי כשאני מלטפת את פניי ומורידה עם ידיי את האיפור שגם ככה היה מרוח
"העניים" הבטתי על העניים שהיו נפוחות ואדומות מרוב בכי
"הבגדים" הוספתי כשהעברתי מבט מהיר לכיוון המראה
"נועם.." לחשתי
"למה הוא הלך לי?!" שאלתי..
"הוא הבטיח!" המשכתי מייללת לעצמי
הוא רק הביט בי, לא יכל להגיד יותר מיידי
"בואי" אמר ופתח את ידיו כדי לחבק אותי
"לא.. אתה כמוהו.. אתה כמו כולם" אמרתי מביטה באחי כשהיה המום לדבריי
"איך את יכולה להגיד את זה... את התאומה שלי.. את חצי ממני"
"מתי פגעתי בך?!" ניסה להבין
"אני לא יודעת... רק עזבו אותי.. עזבו אותי כולם.." החלתי צועקת..
"אני אוהב אותך" אמר.. מנסה להרגיע
"נועם.. למה?! למה הוא עזב?!" התקרבתי אליו אט אט
מביטה בעיניו הגדולות והשלוות שהיו זהות לשלי, אותן עיניים שתמיד הרגיעו אותי מחדש
"הוא ט י פ ש" הדגיש אות ואות
"אני אוהבת אותך" השתדלתי לחייך
"הוא עזב" אמרתי לאחר שתיקה ארוכה ששררה בנינו
וכך עברו להם הימים
אותם ימים הכי כואבים בחיי
הימים בלעדיו...ללא אהוב חיי
"השינוי הזה שחל בי פתאום" החלתי ממלמלת
"הרגשת בו?!" הבטתי על נועם
"כה" הוא חייך.. ראו עליו שהוא מאושר..
"והכל... הכל בגלל שהוא חזר..
הכל בגלל שהוא הבין שהוא לא יכול בלעדיי
בגלל שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי כל כך ...
אני אוהבת אותך נועם" אמרתי מחבקת אותו..
ונזכרת בהכל.. באותם ימים בלעדיו
וכן חושבת על אותם ימים מהיום... הימים שלא ישבו לעולם
הימים לצידו. האושר התמידי.. החיוך...
הימים לצד א ה ו ב
ל י ב י..





