למרות הכל..
פסעתי באיטיות בדרכי לחדרה,
עבר זמן רב, מאז הפעם האחרונה שביקרתי כאן ..
אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, אבל שמסתכלים אחורה נצח חלף לו בינתיים..
זוכר איך היא שכבה על מיטתה, סופרת את מדבקות הכוכבים שבתקרה,
מחייכת, נטולת דאגות ולחצים,
ובעיקר מעודדת אותי שהמצב לא ישתנה, אפילו שהיא אמורה להתגייס..
ואני חששתי, הרגשתי עמוק בפנים שמשהו רע הולך לקרות, ניסיתי להכחיש,
להשתכנע שהכל פרי דמיוני, שהכל יהיה בסדר..
ושאפילו שהיא הולכת לקרבי, לבית ? לבית היא תחזור בשלום..
הימים חלפו בינתיים, בצבא היא כבר הייתה תקופה דיי ארוכה,
הפז"ם דפק.. וכמוהו גם ליבי,
שלא הפסיק לפעום בחוזקה כל פעם ששמעתי על דיווחי חדשות שונים..
פתחתי את דלת החדר, מסתכל סביב..
הכל מונח אותו הדבר, כאילו היא ממש כאן,
כאילו דאגה לסדר את החדר, להשאירו נקי ומצוחצח, כדי שאמא לא תכעס..
התיישבתי על המיטה, מתבונן במצעים המתוחים על המזרן,
על הכרית הפרחונית והדובי שהרכין ראשו עליה..
עיניו הביטו כלפי מטה, והרגשתי שהוא חש את הכאב כמוני,
שהיא חסרה גם לו.. שגם הוא מרגיש שאין טעם לחיים האלה בלעדיה..
ליטפתי את הסדינים באיטיות, הרכנתי את ראשי,
ושכבתי עם זרועות פתוחות על המיטה, מתבונן גם כן על הכוכבים שבתקרה,
ונזכר ברגעים מתוקים שחלפו להם עם אהובתי..
הכל כל כך רחוק ממני עכשיו,
רק זיכרונות מצליחים לקרב אותי אלייך, אהובה שלי..
הזמן ממשיך, ואיתם גם החיים - החיים שאני לא רוצה להיות עוד חלק מהם..
לקום כל בוקר לאותה מציאות נוראית, בלעדייך..
קמתי באיטיות מהמיטה, מוחה את הדמעות שלא הפסיקו לזלוג מעיניי,
מנסה להוציא חצי חיוך על שפתיי, ובעיקר מנסה להתאפס על עצמי..
הוצאתי מכיס מכנסי את תמונת הפספורט הקטנה שהיא נתנה לי ביום הגיוס..
'שתמיד אני אהיה איתך, שלא תשכח אותי' לחשה לי באוזן,
ונתנה לי נשיקה רטובה על הלחי.. ואני חייכתי, עם דמעות בעיניים,
אבל חייכתי.. כי ידעתי שלשכוח אותה אני לא ישכח בחיים..
ושאפילו עכשיו ? עכשיו שהיא כבר לא כאן עוד,
עכשיו שידוע לי שהיא נהרגה באחת מפעולות צה"ל,
עכשיו שחלפו להן מספר שנים, אפילו עכשיו אני לא שוכח אותה, ולא ישכח..
כי היא חלק ממני..
למרות הכל..





