האמת שתכננתי לא לכתוב פה יותר..
אבל זה היה יותר חזק ממני=//..
אתם לא צריכים בכלל לקרוא...רק פרקתי.
האמת שתמיד ידעתי..
שאפילו יום בלעדייך בבית..
יעבור כמו שבוע.
ידעתי, וגם חוויתי במשך חודש. שנראה לפחות כמו חצי שנה...
חודש שהיית בתאילנד.
אומנם גם כשהיית בצבא..חייל סדיר..
הייתי רגילה לא לראות אותך חודש שלם..או יותר..
אבל הייתי ילדה קטנה אז,
לפחות יותר קטנה מהיום..
לא הבנתי מה המשמעות של גולני - עזה,ג'נין.
לא הבנתי מזה אומר בכלל ששני האחים הגדולים שלי בצבא..
לא הבנתי מזה אומר שהקפיצו אותך אז... בערב ראש השנה לחזור לצבא.
באמצע ההגדה..באמצע הכל..
גם אותך וגם אותו..
לא ידעתי להבין..
כשראיתי בפעם הראשונה את אמא שמה על הראש מטפחת, מדליקה נר..וקוראת תהילים..
אבל כל זה כבר עבר...השתחררתם שניכם..
רק שהיום...בפעם הראשונה כששוב חזרת לצבא.
בתור איש מילואים..
היום בפעם הראשונה אני כבר גדולה, מספיק גדולה בשביל להבין..
להפנים ולדעת איזה סיכון זה שאתה שם.
מאז תחילת המלחמה היה ברור לי שתצטרך ללכת למילואים.
רק של אהיה ברור לי מתי זה יקרה..
כ"כ פחדתי מהטלפון הזה שיגיע..
ואז...יום שבת בערב..כולם בחוץ..דודים סבתא..המשפחה..
הפלאפון שלך צלצל..נכנסת הביתה..
ויצאת אחרי רבע שעה..
"הייתי אמור ללכת מחר למילואים. אבל מחר יהיה גיוס למילואים של אנשי קבע.
אז כנראה שאני אלך ביום רביעי"
ישר הפניתי את המבט לאמא..ראיתי את החוסר אונים שבעיניים...
היא הסתובבה ונכנסה הביתה..
המשכנו את הערב...אבל עם ההרגשה המציקה הזו שבלב..
עוד 4 ימים.
בוקר יום ראשון..
"מעיין, מעייני מאמי קומי.
קומי תביאי לי נשיקה אני הולך למילואים"
קפצתי מהמיטה בבהלה...היום...מה היום?! עכשיו!
עוד 5 דק'...בדקת שבכל בתיר..ונסעת..
עברו כבר 3 ימים..
לי זה מרגיש כמו איזה חודש..
היום באת. מקלחת, קפה, כמה דברים לתיק...
ונסעת..
לאן? לעמיעד..ואח"כ כנראה ללבנון..
נשיקה, חיבוק..
והעיקר המשפט הזה שלא עוזב לי את הראש..
"נדבר, אני לא יודע מתי אני חוזר"
ועכשיו אני כבר יודעת...שזה מסוכן.
רק מחכה שתחזור ולא תלך יותר.





