פתאום לא יכלתי שלא לבכות. והוא?! הוא רק הביט עליי בעיניים הכחולות הנוצצות שלו במבט תמוה מעט.
"מה קרה?" הוא שאל, ויישר את הצלחת הריקה שלו.
ישבנו יחד לארוחת צהריים, ארוחת הצהריים הראשונה שלנו, באיזה מסעדה שהייתה מוכרת לי אך זרה לו. הבטתי עליו במין גאווה אך בהרבה צער. הוא היה גבוה, חטוב, שיערו היה שחור פחם כשלי, מעט ארוך וחלק.
ליבי נצבט. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה תינוק, בערך כבן כמה חודשים, עדיין לא ידע לדבר או ללכת, בקושי זחל. ועכשיו..עכשיו הוא גבר.
"גלי?" הוא העיר אותי.
שתקתי. רציתי להגיד לו שחיכיתי לרגע הזה כבר שנים, בזמן שחיפשתי אותו בכל הארץ שנים על גבי שנים. רציתי להגיד לו שלא זכרתי, או שאולי לא רציתי לזכור, את מה שהיה. רציתי להגיד שהיה לי זיכרון קצר מימנו, ורק שכשגדלתי והבנתי שאני מאומצת, רציתי לחפש אותו, את משפחתי היחידה. רציתי להגיד לו שרק כשבגרתי וזאת הייתה זכותי יכלתי לחזור לארץ ולחפש אותו, למרות שזה היה קשה.
רציתי לספר לו את כל זה. אבל לא יכלתי. כל פעם שבאתי לפתוח את פי ולספר לו, מצאתי את עצמי שוב שותקת.
"כלום, כלום" מיהרתי למחוא את דמעותיי הרבות שירדו במורד לחיי.
"טוב" הוא וויתר אך עדיין הביט עליי במבט לא מובן. "אז לעניינו..."
"כן, כן לעניינו." התיישרתי במקומי, וכחכחתי בגרוני.
"אז ההורים המאמצים שלי אמרו שאת רוצה לדבר איתי" הוא קירב את הכוס מים שלו ושתה מימנו מעט. "אני שומע" הוסיף.
"אני יודעת שאתה כועס עליי.." התקדמתי מעט אליו, שלחתי לו מבט מלא צער.
"אז את יודעת טוב מאוד שבאתי לפה רק בגלל שההורים שלי ביקשו מימני" הוא שלח לי מבט עוין שכל כך פגע בי.
"אתה חייב להפסיק עם הרוע הזה." עצמתי את עייני וניסיתי לעצור את עצמי מלשוב ולבכות. "אני לא יכלתי לעשות כלום, אני הייתי רק בת שש-"
"ואחרי שגדלת?" הוא קטע אותי. "לא יכלת לבוא ולחפש אותי?! את יודעת כמה סבלתי פה?! כמה בתי יתומים עברתי עד שהגעתי להורים שלי?!"
"אני יודעת, אבל אני לא יכולתי לעשות כלום, אותי מסרו להורים אמריקאים, וכשגדלתי מעט, עברנו לאמריקה" ניסיתי להסביר לו. "וכמוך רק שגדלתי ,יכולתי לפתוח את התיק אימוץ,וגם אז לא היה לי אומץ, וכשהיה לי ,רק אז ניסיתי לחפש אותך."
הוא שתק מעט, ושוב שתה מהכוס מים שלו. "אף פעם לא ידעתי שיש לי אחות." אמר בשקט.
"אני יודעת. היית ממש קטן..ועכשיו תראה אותך." חייכתי והרגשתי שוב גאווה באחי הקטן.
"ומה את רוצה מימני עכשיו?" הוא הביט עליי בזרות, לא מוכן להתפשר ולהראות חמימות, חשבתי לעצמי מאיפה הוא ירש את הקשיחות הזאת, והאם גם אני כזאת לפעמים, ראיתי בעיניים שלו שהוא עדיין כעס, למרות הכל.
"אני רוצה רק להכיר אותך. אתה אחי." ניסיתי להסביר לו, לרכך מעט את ליבו.
"את חושבת שאת יכולה לפרוץ ככה באמצע החיים שלי, לשנות אותם, ועוד לצפות מימני לתת לך להכיר אותי?!" ראיתי את הזעם בעיניים שלו.
"דני," פתחתי להגיד, מנסה להרגיע אותי, ידעתי שצעקות רק ירתיעו אותו מימני, ולא ציפיתי שזאת תהיה עבודה קשה. "אני יודעת שזה יקח זמן, אבל זה ישתלם לכולנו"
הוא שתק. הבחנתי במבטו שעד כה הביט עליי,מושפל כלפיי מטה. קיוותי שאולי הוא חושב על זה.
"אני צריך ללכת" הוא אמר, מנסה להתחמק. הוא קם מכיסאו והשאיר כמה מטבעות.
"דני, בבקשה-" הלב שלי קפץ.
"אני צריך כמה זמן כדי לחשוב על זה" הוא אפילו לא יכל להביט עליי.זה כאב לי אפילו עוד יותר.
רציתי לשכנע אותו שוב, אבל אז הוא נעלם. ואני רק ישבתי שם, לא יכלתי שלא לבכות, הדמעות זרמו כמו נהר במורד לחיי על פי, והטעם היה מר. בדיוק כפי שהרגשתי.
תגיבו ליייייי
מור'צי 😊
ואאאאוו איזה מושלםם!!!
איזה כתיבה מדהימההההה יש לך מורוששש...
רעיוןן מדהים! וקטעע מהמםם!!
אוהבת אוהבת אוהבתתת
-יהדו'ש-
וואי איזה יפה... אהבתי
מרגש מאוד
וואאאאאאעעעע
ממש ממש יפפהה...
מרגש ברמותת
אהבתתתתתתתייי
=]]
[=
YAHAD: יהדדדדדדדדד יפשלייי תודה על התגובה
העלת לי חיוך 😊 אוהבתךךךךךךךךךךךךךך
וגם לך לא חסר בכללל כישרון 😊
מואההה !!!
יפה-2אה2ה: לאוושששש תודה על התגובה בובה
שמחה שאהבתתתת דברי איתי באטייסי שנים לא דיברנו! 😊
נופ-נוף1: תודה על התגובה מאמי שמחה שאהבת😊
טוניטה: תודה על התגובה מתוקההההה 😛
מור'צי 😊
איזה כתיבה יפההה
והקטע ממש מרגש
shelyso: תודה על התגובה בובהה... 😛
מור'צי 😊
אתר האהבה הישראלי