QUOTE (lidorushit @ 24/05/2007) רעהה 😠
תמשיכיייייייייייייייי (:
חח כזאת אני 😛
חח סתם...
אני ימשיך יותר מאוחר 😊
פרק 41:
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא"
הבטתי על המיטה , הבטתי סביבי
לא מרגישה את גופי
לא מצליחה לעכל את מה שעייני ראו , עייני מלאות במים של כאב לא מצליחה להבין,
לא מצליחה לעכל ,
עוצמת חזק את עייני מנסה בכל כוחי להתעורר מהסיוט , אולי זוהי מציאות?
פוקחת את עיניי בציפיה שהכל נעלם
פתאום החדר ניהיה שחור ,
כל העולם סביבי נשבר ,
עדין לא מבינה מה בכלל קורה .
מאבדת שליטה על עצמי
נופלת על הרצפה, ולא מבינה למה הוא עשה את זה .
____
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" היא צעקה,
עומדת שם בחדרו של תום,
חסרת אונים ,
נשברת במהירה לרסיסים.
היא מתעלפת
כעבור כמה ימים:
"מלי.." שמעתי את קולו של תומר, אך לא היה בי כוח לענות, סובבתי את ראשי עליו והבטתי בו.
הוא תפס את ידי חזק.
"מלי תוכלי משו אני מבקש, את חייבת לאכול ,אני לא יכול לא מסוגל יותר לראות אותך ככה ,
את לא יודעת מה את עושה לאימא ,לטל לליטל ולכולנו , לכולנו לאנשים שאוהבים אותך,
לאנשים שיעשו בשבילך הכל את מכאיבה לנו , אני יודע כמה קשה לך אני מבין ששום דבר כרגע לא מעניין אותך אבל את חייבת קצת לשמור על עצמך את חייבת לפחות לאכול.
את צריכה להיות חזקה , בשבילך ובשבילנו , ובעיקר בשבילו , הוא לא היה רוצה לראות אותך כך .
דיי אחותי את לא תוכלי לנצח להסתגר בחדר הזה , את תצטרכי להמשיך בחייך את יודעת זאת,
הוא כבר לא כאן אבל החיים נמשכים העולם בחוץ לא נעצר תביני זאת. "
קולו של תומר בבכי , הוא ישב עם מגש אוכל בידו מביט בי ,
אני יודעת שהוא צודק אבל אינני מסוגלת לעשות עם זה משו וזה מה שהכי כואב,
אין בי כוח ...אין בי כלום.
רציתי שהוא ילך שיעזוב אותי בשקט!
למה הם לא מבינים שאני לא רוצה כלום? שאני לא רעבה שאני לא עייפה שאני לא רוצה לקום שאני לא זקוקה לאפחד רק לתומי שלי , אני בסך הכל רוצה את המלאך שלי בחזרה.
"תלך בבקשה .." בקושי יצא לי קול , פתחתי את פי בפעם הראשונה מאז אותו יום.
"מלי ..." הוא הביט בי במבט כ"כ כואב.
"תלך...אני מבקשת" חזרתי על עצמי
"תביני שאת לא תוכלי לשנות את המצב , הוא איננו זה כואב אבל צריך להשלים אם זה , הוא התאבד .." אמר והמילים האלה כ"כ הכאיבו לי, אני לא מאמינה להם זה לא נכון!
"הוא לאאא, הוא לא לא לא לא לא לא לאאאא "צרחתי וניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא נכון
תומר חיבק אותי חזק
--
שפשפתי את פניי יצאתי מהחדר למטבח,
ריחות האוכל של אימא חדרו לתוך אפי , כנראה זאת הפעם האחרונה שאני מריח אותו.
היא עמדה שם בחלוקה הכחול חותכת סלט לארוחת הצוהריים ,היא הרימה את ראשה לכיווני
הביטה בי וחייכה וכך גם אני.
התקרבתי וחיבקתי אותה מאחור ,היא יותר נמוכה ממני .
"אמא? את יודעת שאני אוהב אותך?" הסנפתי את הריח שלה ונישקתי אותה בלחי.
"גם אני אותך תום , חח מה אתה כבר רוצה לבקש?" היא צחקקה.
"סתם, שום דבר " חייכתי ועליתי לחדרה של אחותי הקטנה, הנסיכה שלי.
עמדתי בפתח הדלת הבטתי בה משחקת בבובת הברבי שלה,
אך הילדה הזאת עוד תגדל תיהיה מלכת יופי .
טלי קטנה שלי, אני כ"כ מצטער.
אני לא יוכל לראות אותך גודלת לא אוכל להגן עלייך ולא לצעוק עלייך כשתחזרי ממסיבה מאוחר ,
להגן אלייך.
חזרתי לחדרי הבטתי סביבי , הדלקתי סיגריה והתיישבתי על החלון , לוקח שכטה ומביט בנוף.
ניגבתי את דמעותיי ופתחתי את המגירה, הדברים של מלי .
זיכרונות התחילו להתרוצץ בראשי ולא יכולתי להפסיק זאת.
הוצאתי מהמגירה 4 מעטפות ,דפים ועט.
התיישבתי , הדלקתי עוד סיגריה והתחלתי לכתוב , לשרון, להוריי , לאחותי שתקרא כשתגדל
וכמובן למלי שלי.
--
חשבתי על מה שתומר אמר ואני יודעת שהוא צודק אבל הם לא מבינים ! אפילו לא מתקרבים למה שאני מרגישה.
שתיתי קצת קפה חם עם עוגיות שוקולד.
הרגשתי שאני עומדת להקיא .
כל הגוף כואב לי ,אינני מרגישה אותו .
ליבי? עלה למעלה עם תומי מלאך קטן שלי , למה עזבת? אין לי כבר דמעות הן נגמרו והתייבשו כבר מזמן.
תחושת ריקנות בתוכי ,כאילו הוציא את נשמתי וזרקו אותה לפח .
אני לא מרגישה את עצמי, תחושה של אובדן, מרגישה שאני אבודה מנסה למצוא את עצמי אך לא מצליחה.
תחושה של סוף והתחלה, זכרונות מתרוצצים מנסה להבין מה בכלל קורה פה.
זה כ"כ קשה לעיכול.
איך זה בכלל אפשרי?איך בן אדם פתאום נעלם מהעולם? איך תוך זמן כה קצר בן אדם איננו קיים עוד?
כאילו הוא לא היה ? איך זה אפשרי שמישו יסביר לי!!! אני לא מבינה ולא מאמינה!
זה לא נכון וזה לא קרה! זה בלתי אפשרי .הוא איננו עוד.
הורדתי את השרשרת שהביא לי מצווארי ומחצתי אותה בכל כוחי, קירבתי אותה ללבי וצמרמורת שאי אפשר לתאר אפילו עברה בגופי, הכל מסביבי אפל , גופי רועד.
סוף סוף ארזתי אומץ והרמתי מהמדף את המכתב שמסרו לי.
ידי רועדות ולאט לאט הצלחתי לפתוח את המעטפה,
ושוב הדמעות עולות .
"מלי אני יודע שכואב לך , אבל בבקשה אל תכעסי ,
אני עושה את הדבר הנכון בישביל כולנו.
לא רציתי לספר לך כי פחדתי, נורא פחדתי.
לא רציתי להביל אותך ולא רציתי שתרחמי עליי,
אני מצטער שזה ככה.
אולי היתי צריך לספר לך אבל לא היתי מסוגל,
את בטח לא מבינה כלום , לא מבינה למה עשיתי את זה ?
למה החלטתי שעדיף לעזוב את העולם?
זוכרת את אותם הבדיקות לפני כחודש או יותר , נו הבדיקות מהצבא
אז גיליתי, גיליתי שיש לי לוקמיה אקוטית (חריפה) כן יש לי סרטן דם,
בגלל זה כל הכאבי הראש ,כאבים ,הדימומים והחום.
אני לא חושב שהיתי מצליח לצאת מזה , ואני לא רוצה לעבור את כל הכימותרפיות והניתוחים ,
או השתלת מח עצם ,אני לא מסוגל ולא מאמין שהיתי יוצא מזה ,
לא רציתי להביא אותך ואת משפחתי לתקוות שבסופו לא יתמלאו לתקוות שלי ושלכם שהיו מתפוצצות בין רגע, ולכן החלטתי מה שהחלטתי.
לא רציתי להשלות לא אותכם ולא את עצמי.
בבקשה אל תבכי ואל תכעסי ,
אני כל כך אוהב אותך, אני תמיד יאוהב אותך.
את שינית כל כך הרבה בחיי בזמן כל כך קצרצר.
את היית האור שלי , האוויר לנשימה.
אני כל כך מודה לך על אותם החודשים הנפלאים בחיי.
לא אני לא רוצה שתבכי עליי ,לא רוצה שככה תזכרי אותי .
אני רוצה שתתגברי על זה ותמשיכי בחייך ,שתכירי בנים חדשים שיתנו לך יותר ממני,
אנשים שיעשו אותך מאושרת , אני רוצה שתזכרי את התקופה שלנו כזכרון מתוק וטוב ולא כצער.
תמיד חלק ממני ישאר בלבך,
אני מקווה שתביני אותי , אני מצטער.
אני אוהב אותך .
אנחנו נאלצים להיפרד אבל אני מבטיח לך שאני תמיד ישמור עלייך מלמעלה .
שלך,
תום .... "
===
כעבור חודש וחצי:
חודש וחצי הכי אפל שהיה לי בחיים,
מרגישה שאני נשארת באותו מקום , שהעולם נעצר ,
זיכרונות שלא עוזבים אותי,
מנסה להתרגל למציאות החדשה, בלעדיו , יודעת שצריך להמשיך בחיים אבל לא יודעת איך.
כואב לי לדעת שלא הראה אותו עוד, לא הנשק ולא החבק אותו .
לא הראה יותר את שיערו הבלונדיני, לא הראה יותר את עיניו החומות הגדולות מביטות בי.
כל כך כאב לי , זיכרונות שלעולם לא יעזבו אותי .
תומי שלי .
ליטל שון ליז תומר טל והוריי תמכו בי כל הזמן הזה, הם אוצר אמיתי ואני צריכה להתגאות בזה שיש לי אותם, גם שרון ביקר אותי פעם אחת ניסינו לנחם אחד את השני אך רק כאב לי יותר מלראות אותו נשבר ,אחרי הכל הוא איבד את חברו הטוב מילדות, והוריו ואחותו של תום? לא היתי מסוגלת לראות אותם –לא הספיק לי כוח.
אספתי את שיערי לקוקו שמתי ג'קט ויצאתי מהבית בפעם הראשונה לאחר ההלוויה.
למטה שון חיכה לי עם האוטו , להסיע אותי לבקר את תומי שלי .
סוף סוף ארזתי אומץ לעשות זאת.
"היי "שון אמר לי בשקט וחייך.
"היי" עניתי והוא התניע את האוטו.
בדרך הוא נעצר בחנות פרחים קנה זר והמשכנו בנסיעה.
כל הנסיעה הבטתי סביבי, החיים בחוץ ממשיכים גם כשתום לא פה.
"הגענו" אמר שון וחנה את הוטו.
צמרמורת עברה בגופי.
פחדתי, נורא פחדתי.
"אני איתך" הוסיף שון והחזיק את ידי
"תודה" חייכתי חיוך מאולץ אך אמיתי, כל כך שמחתי שהוא ליווה אותי , לא יודעת אם היתי עומדת בזה לבד.
"את רוצה שאני יבוא איתך?" שאל
"לא"עניתי
"את בטוחה?" הוא הביט בי
"מאה אחוז..." אמרתי אך לא יכולתי לקום וללכת לשם , אני מפחדת מידי.
"אל תפחדתי , את צריכה את זה , צריכה לבקר אותו , את תרגישי יותר טוב, וגם הוא
איפה שהוא לא יהיה " אמר .
"תודה על הכל " חיבקתי אותו ויצאתי מהאוטו.
השלט של הבית עלמין, כל כך הרבה קברים עברתי וכל צעד רק פחדתי יותר ,
והנה כעבור חודש וחצי אני כאן,
"תום אדרי ז"ל
2007-1989
ת.נ.צ.ב.ה "
שטפתי את הקבר
התיישבתי על ברכיי והנחתי את הזר,
מסתכלת, קוראת שוב ושוב, ועדיין לא מצליחה לעכל.
הדמעות כבר נקפאו בפנים,עדיין רואה את דמותך עומד ומחייך,כועס,אוהב,מנשק.
"תום למה למההה השארת אותי לבד למה עשית את זההה בבקשה תחזור, אנני מסוגלת להתמודד עם זה"
חיבקתי את הקבר מנשקת אותו ,והדמעות לא מאחרות לבוא ,
לא מבינה איך ולמה לא מאמינה .
זה כאילו שלקחו לי את האוויר ,עצרו לי את הנשימה,
מרגישה שחונקים אותי מבפנים חודרים לתוך הנשמה ומוצאים את הלב זורקים אותו והוא נעלם,
תומי שלי כבר לא קיים ,הוא כבר לא יחזור
רק ממחשבה הזאת , מלי-כבר לא קיימת.
הרוח הקרה שחודרת עמוק בפנים רק מזכירה לי שהימים הרעים בלי תומי רק מתחילים.
=
והיא עומדת שם ,בוכה נשברת,רק מלחשוב שהוא שם ,מתחת לשייש תום שלה נמצא,
היא כבר לא שלמה , חלק ממנה קבור כאן מתחת לאדמה הזאת.
מנסה להבין לאן אהובה נעלם ולעכל את זה שהוא כבר לא יחזור אף פעם.
היא נחנקת ממחשבה שחייה יהיו בלי תום.
היא נשברת.
היא כבר לא אותה אחת – שוב.
ואז היא נזכרה:
*****לא היה אפחד בבית אז הוא הרגיש בבית והכין לי לאכול
וסתם אכלנו והכחרתי לראות אותו איתי את "סיפור אהבה בלתי נשכח" ..
"האהבה שלנו היא כמו הרוח..
אי אפשר לראות אותה אבל אפשר להרגיש אותה" הוא חזר על המשפט מהסרט,
הבטתי בו כזה יפה ,
כזה מתוק ..אני כ"כ אוהבת אותו,
מה אני יעשה בלעדיו??? שאלתי את עצמי****
ועכשיו היא חיפשה את התשובה...מה היא תעשה בלעדיו?
מלי עדיין בכתה ומילמלה בקולה הצרוד:
"אהובי ,אהבה שלנו היא היא כמו הרוח..
אי אפשר לראות אותה אבל אפשר להרגיש אותה "
ולאט לאט בשקט ,
כשקולה עדיין נחנק מרוב דמעות ,
היא החלה לשיר את אותו השיר,
השיר שלהם.
"כל זה בלעדייך לא היה קורה, לא היה נשאר לי ממה למלא,
איכן את כל דקה ,הולך,
נלחם בזה ואם הברח איתי הקח אותך ,
אל השיר הזה אותו ניצחת,
תודה מלאך אני לא השכח" היא ניגבה את עינייה
"תודה מלאך אני לא השכח.." היא חזרה אל השורה הזאת, שוב ושוב.
ואייי לקח לי הרבה זמן לכתוב את זה ואני מקווה שזה יצא לי מספיק מרגש ואמיתי ,
ואני מצפה להרבה תגובות חח =/
וניראה לי תצטרכו דיי לחכות עם ההמשך כי יש לי מזה לחץ מתכונות ובגרויות עכשיו אז מצטערת מראש..
קריאה מהנה!
אחד הפרקים היותר יפיםםםםםםם שכתבתתתתתתת
כל כך מרגשששששש
תמשיכי שתוכלי מאמיייי
בהצלחחחחה
יוו זה פםרק אחד ה- חזקייייייייםם !!!!!!
כ"כ עצוב ומרגש!
כל הפרק אני עם דמעוות !
יא ולחשוב שבהתחלה עוד חשבתי שהוא היה עם מישי אחרת........... :/
עדיף את זה מאשר שהוא..... ימוווווות ?!?!? יתאבדדדד ?!!!?!!!!!!!!!!!!!
פאק אני עדיין לא מעכלת :|
יאו אני עם דמעות בעינייים
למה הרגת אותו למה?! הכל היה כ"כ מושלםם!!
אווווווף =[
הממממששך..
באמת השקעתי בפרק הזה ..
ואני מחכה לעוד תגובות חח =/
אני עם דמעות בעיניים 😢
לא מאמינה שהוא מת,איזו מסכנה מלי.
פרק עצוב אך יפייפה (:
בהצלחה במתכונות ובבגרויות.
מחכה להמשך כשתוכלי 😊
QUOTE (lidorushit @ 24/05/2007) אני עם דמעות בעיניים 😢
לא מאמינה שהוא מת,איזו מסכנה מלי.
פרק עצוב אך יפייפה (:
בהצלחה במתכונות ובבגרויות.
מחכה להמשך כשתוכלי 😊
תודה מאמי =]
מבטיחה להמשיך כמה שיותר מהר..
מאמי..
התחלתי לקרוא..
אני בפרק הרביעי..
מחר אני אמשיך!
עד עכשו מה שקראתי..
מאוד אהבתי..
סיפור מעניין..
אוהבת אותךך המוןן😘
QUOTE (טוניטה @ 24/05/2007) מאמי..
התחלתי לקרוא..
אני בפרק הרביעי..
מחר אני אמשיך!
עד עכשו מה שקראתי..
מאוד אהבתי..
סיפור מעניין..
אוהבת אותךך המוןן😘
😁
חמודה =]]]
אוהבת 😘
לא נורמאלית.!
גרמת לי לבכות חח..
פרקים מדהימים.!!!!!!
מחכה להמשך
ליל'ט
אתר האהבה הישראלי