והנה הגעת לגיל המתאים,
נגמרו כל השטיות מספיק למשחקים
אמא שולחת אותך לצבא, גאה בך ילד... ואתה בין רגע לומד להתמודד אם החיים
שוכח מכל השטיות והמשחקים
קם בבוקר ושומר בלילות, ואמא?! היא כל כך גאה בך, כן גאה בך כל כך
אפילו אם לא תמיד היא אומרת לך, היא אוהבת אותך,
גאה בך, איך שהפכת לחייל, החייל שלה ככה היא תמיד אומרת
היא מתגעגעת, נזכרת בחיוכך וצוחקת
והנה בבום אחד התחילה מלחמה, אמא כבר לא גאה, היא מתה מרוב דאגה
היא דואגת לך ילד.. אתה שומר עלינו על כולנו.. אבל מה איתך? מי ישמור עלייך?
היא מפחדת רוצה אלייך.. תשוב הביתה היא צועקת..
היא מרגישה חסרת אונים רוצה אותך בין שני ידייה
לא, אל תשמור עלייה רק בוא, בוא קרוב אלייה..
אתה שם שומר, מפחד, דואג.
אמא אוהבת אותך, אבא דואג לך, המשפחה רוצה רק אלייך
אתה שם דואג לכולם אבל הם רק רוצים שתהיה פה לצידם..
הדפיקה בדלת שמקפיצה אותה מהכורסה
למולה עומדים שני קצינים, הם לא מדברים
אין צורך לכך, היא כבר יודעת שאתה, אתה יותר לא בין החיים
דמעות יורדות מעינייה, היא מביטה בהם חסרת אונים
החייל שלה, לא הוא לא איתנו עוד, ה' קטף אותו
הוא שם בין המלאכים
היא מסרבת להאמין, לא היא לא רוצה להפנים
אבא צועק, הוא רוצה אותך פה ילד
הוא אוהב, אוהב כל כך
איך שהוא היה גאה לראות אותך במדים
ועכשיו הוא רק רוצה אותך פה, צוחק מכל הדברים
איפה אתה ילד?
למה ה' קטף אותך מבין החיים?!
~אז למה פרחים אסור וחיילים מותר~!
זה כל מה שאמא הצליחה לומר אחרי הבשורה...
רק הדמעות, רק חוסר התקווה
אתה לא עוד.. לא עוד חייל שלה..





