זה היה עוד יום יפה ,
החום של חיפה מעט מעיק
אך זה לא משהו שאי אפשר
להתגבר עליו .
יצאנו אני ועידו ,
כבר 4 שנים שאנחנו חברים
כולם מנדנדים לנו תמיד ,
ייאלה מתי חתונה , מתי חתונה ..
אנחנו לא חושבים על זה יותר מדי ,
החיים ארוכים , אנחנו אוהבים ..
אז מי ממהר..
ישבנו על אחד הספסלים ,
עידו הלך לקנות לנו גלידה ,
אני שונאת שהוא משאיר אותי
לבד .
עידו נראה לי מעט מודאג ,
עידו מה קרה התחלתי להיות
מודאגת ממנו גם אני.
זו השמש הוא חייך אליי , היא דיי אדומה ,
את לא חושבת? , לי היא נראתה די
רגילה אז המשכתי לאכול כהרגלי.
הילה , את מאמינה במלאכים ? הוא אמר תוהה ,
לא . בעייני זה משהו שאנשים מתיימרים
להאמין בו כשהם חסריי תקוות. הוא
שתק לשתיקה ארוכה. אמרתי משהו לא בסדר?
שאלתי מודאגת . "בוא נחזור " נינדתי לו ,
השמש הזאת כל כך מעיקה .
והוא בשלו , "בואי נשאר , עוד קצת .."
עידוו , מה יש לך היום ? אמרתי לו בציניות
אתה מתנהג מוזר.
הוא לא התייחס אליי , זהו נמאס לי!
קמתי מהספסל , אני הולכת ! , אתה בא
או נשאר? , הוא לא ענה אז המשכתי ללכת
הוא רץ לעברי והחל למשוך את יידי תשארי! .
"עידוו מה יש לך?! עכשיו באמת הייתי מודאגת
תן לי לחזור הביתה זה בדיוק עוד מטר.
נטלתי ממנו את ידו ורצתי אל עבר ביתי ,
הוא הפחיד אותי. הוא רץ גם ,
אמרתי לך לא!
הוא צעק עליי והעיף אותי על הרצפה .
אני הסתכלתי עליו בעיינים דומעות , לא האמנתי
למה שהוא הרגע עשה .
הוא רץ אל עבר ביתי , אפילו לא עזר לי לקום .
"אנייי שונאת אותך! " צעקתי לעברו , לא יודעת למה
זה כאילו יצא. נשמע רעש מוזר.
ניסיתי לקום , ללכת לעברו
נשמעה צעקה , בום גדול , זה היה מהבית שלי ,
ממול לעייני נפלה קטיושה .
בהתחלה לא הבנתי כלל מה זה היה , ואז נזכרתי בעידו ,
עידו בפנים .
הקמתי את עצמי רצתי אל עבר הבית , נכנסתי
, כמה שניות ולא ראיתי כלום ,
רק מסך לבן , ועידו מונח על הרצפה , מדממם לצד קטיושה ,
עידו , התחלתי לצעוק וים של דמעות טמונות בעייני
אני מצטערת שהייתי כזאת , אני עקשנית לפעמים ,
אני מצטערת שלא האמנתי , עכשיו אני יודעת
אתה היית מלאך.
עכשיו אני הילה תוהה ,
תרה אחרי מלאך.
הוא הושיט לי את יידו המדממת ,
נשמעה לחישה אחרונה
"לעולם אני אוהב אותך".





