נראה לי באותו יום העצים שוב פעם בכו. הרי הם מיחידים ששמים לב איך האושר מתפרק באמצע של שום מקום, שאנשים קוראים לו גן או רחוב. חבל שהם לא יודעים לדבר, אולי הם היו אומרים לבני אדם אל תיפרדו אם אתם לא רוצים, תחזיקו אחד בשני. אבל הם שקטים, או שאנו פשוט לא שומעים בקולם.
גם אני לא שמעתי דבר, כשהחזקתי את ידה, ואמרתי לה "ביי". שמשמעותה הייה אנחנו כבר לא נפגש לעולם.
ואחרי זה אני לא זוכר דבר, שקט,דממה, חושך, בדידות נצחית. אני הולך אבל עומד במקום, קרה משהוא יותר גדול מפרידה.
נעלמו שני אנשים, הם כבר לא קיימים בחיי, לא אני ולא היא. אני רק דמות,שחיי בתוך דירה ומחפש את עצמי, כשבעצם אני מחפש אותה.
ואני כל הזמן שואל את עצמי למה אנשים צריכים להיפרד, כשאוהבים. כי מפחדים- ממה?
מה יכול להיות יותר נוראי מלנדוד בתוך עצמך ללא גילוי של תשובה.
כי כואב, אבל כאב זה חלק מאושר, בלי כאב אין אושר.
אז למה?
כי הם טועים, הם יותר מדי צעירים כדי להבין שאושר לא נמצא במקום כלשהוא שאתה נמצא בו
אלה הוא נמצא איפשהו שם, כששני אנשים נמצאים ליד השני.
הוא נולד כשהם נפגשים ונעלם כשאחד מהם עוזב.
ועכשיו כשאני הולך ברחוב ורואה אנשים נפרדים אני רוצה להפוך לעץ, ולספר לאנשים אלה עד כמה הקשה הפרידה ואיזה דרך ארוכה יש אחריה. וכל עוד אתה יכול רוץ אחריה ותגיד "אני אוהב אותך, ולא משנה לי לאן את נוסעת, אני אגיע לשם יום אחד, כי כשאני איתך הזמן ומרחק מאבד משמעות, רק שנינו קיימים ואושר שלנו."





