לא אני כתבתי
אני מרגישה אותה
ילדה עצובה, מנסה לשרוד את מכשולי החיים
לא נותנת לאף אחד ללמד אותה מטעויותיו
רוצה לטעות לבד..
גם אם זה כואב.. היא הולכת והולכת
לא מפסיקה, לא נותנת לאף אבן שבדרך לעצור אותה
הולכת ונאבקת, ולא יודעת לאן תגיע
אך עדיין.. הולכת..
הולכת בחושך כמו מצפה לטיפת אור
הולכת ללא הפסקה בתוך המרקע השחור..
ומסביב מראות, הרבה מראות
היא רואה את עצמה.. בכל מיני גדלים
רואה את עצמה..
צבעונית ואפורה, שמחה ועצובה
לפעמים אוהבת את מה שרואה
ולפעמים שונאת
אבל זה לא מפסיק אותה מלהמשיך וללכת
וכל צעד שלה, מחריש את אוזניי
כל צעד שלה, זוהי זעקה כושלת לעזרה
ואני לא עושה כלום... אני יודעת שאני לא יכולה
אני יודעת שהיא לא תקשיב לי...
היא רוצה טעויות משלה..
ואנשים מנסים.. "לכי משם" "בואי לפה" הם אומרים
אך היא ממשיכה... מתעלמת מהם..
ולא עוצרת לרגע
ממשיכה ללכת על השביל האפור
וכל צעד שלה..
הוא דמעה...
שלי...





