למה???
אני לא יודעת..
אין לי מושג למה...אולי הוא גרם לזה..אבל אני לא רציתי..לא רציתי לאהוב אותו, לשנוא אותו שוב, לכאוב..לא רציתי לסבול בגללו שוב. אבל זה קרה והתאהבתי בו..
לא יודעת איך אבל הוא היה שם תמיד..מוכן רגוע יפה ושלי..כשהוא צחק צחקתי כשהוא סבל סבלתי הכל איתו..חלק ממנו..או שיותר נכון הוא היה חלק ממני..
ואז היא הגיעה לא אהבתי אותה מההתחלה כי היא חשבה שהיא יותר מכולןהיא כ"כ עשתה לו עיניים ודיברה על דברים שבנים אוהבים [..] אווווופפ...לא ידעתי מה...איך...מה אני עושה כדי לכבוש אותו?!
בתת מודע בעצם ידעתי שאין לי סיכוי לידה..הלכו כל הזמנים של הצחוקים, הביחד..הכיף...החיים הפכו אותי לאובססיבית...לא ללכת לבצפר כי היא שם..כי הוא שם..כי הם ביחד..כי שוב אני אצטרך לשחק אותה..להעמיד פנים להסתיר את העיניים האדומות שרוצות להוציא את הרגש דרך הדמעות.
ואז יום אחד שוב התחלנו להתקרב...ואז נודע לי שהם נפרדו..שמחתי, אבל בגלל זהיא לא ראוייה לו..אבל זהו לא ניסיתי לכבוש אותו..לא רציתי...כי ידעתי שהם יחזרו והנבואה שלי התממשה..
ניסיתי להכיר מישהו אחר..שיגרום לי אושר...ושמחה בחיים ואשכח ממנו..אבל לא הצלחתי..
ואז באותו היום שהוא בא ואמר "אתם לא תראו אותי יותר"..."אני עוזב"..לא יכולתי...העמדתי פנים אבל בפנים בכיתי, צעקתי, קראתי לעזרה..ואף אחד לא בא.
זהו עד פה פחות או יותר הפרק הראשון...מצפה לתגובות טובות..=]
איזהה יפהה=]
ני ראשווונה חעחעחעחע😊
וואו נשמע חמוד לאללה מתוקה,
בהצלחה ! [:
אוהבת,
לירן.
ואז באותו היום שהוא בא ואמר "אתם לא תראו אותי יותר"..."אני עוזב"..לא יכולתי...העמדתי פנים אבל בפנים בכיתי, צעקתי, קראתי לעזרה..ואף אחד לא בא
היא הסתכלה עליו בכזה מבט של אושר ובו זמנית עצב..
ואני בפינת הכיתה ישבתי והכאב שוב עלה בגרוני שוב זרם בדמי ושוב רציתי לפרוץ בבכי.
לי קוראים מיכל לומדת בכיתה ח'.
עולה לט'.
לו קוראים אור ולה שני.
מאז כיתה ז' אהבתי את אור..אבל הוא לא הסתכל לעברי בצורה כזאת..הוא היה ידיד טוב מאוד שלי, שעזר ואני עזרתי לו.
תמיד כשהסתכלתי עליו היה לי כ"כ חשק להתנפל עליו ולגנוב ממנו נשיקה קטנה..אבל לא יכולתי.
.."אני עוזב"..הוא אמר.
"אני שונאת אותך" שני צעקה לו בזמן שהיא יוצאת מהכיתה בבכי
"בואנא פרס אוסקר צריך לתת לה על המשחק שלה..רואים שהיא מתה שהוא יעזוב כבר כדי להצמיח לו קרניים" רוני אמר לחבורה שלו וכולם צחקו.
"טוב תלמידים..זה חבל אבל קורה...אין מה לעשות כעת בואו לחדר המחשבים"..המורה לתנ"ך אמרה בקור.
לא קמתי, כשכל הכיתה עזבה ירדו הדמעות.
"די מיכל, את לא יכולה לבכות יותר בגלל הדפוק הזה" שמעתי את הצעקה של שרית.
"שרית צודקת..למה את בוכה..הוא בטוח לא יעזוב" ירדן באה אליי וליטפה אותי
[ירדן ושרית הן החברות הכי טובות שלי..הן קרן,שיר, ויסמין]
.."א...אני לא בוכה בגללו..נראה לכן, כואב לי הראש, ממנו..כבר שחכתי."
"אהה...אז בואי נלך לחדר המחשבים אחרת ריקי תכתוב לנו חיסור.. 😉 "הן אמרו
והלכנו.
בדרך ליד הברזיה הם היו שם, ידעתי שהעיניים שלי אדומות אז הסתובבתי..אמרתי לבנות שאני חוזרת לכיתה כי שכחתי שם את המחברת והלכתי..
בינתיים שני הלכה לחדר המחשבים והוא הלך לכיתה לאסוף את הדברים.
כשהוא הגיע הוא ראה אותי ישבתי שם ואז הוא התקרב.
.."הכל בסדר מיכל?" הוא שאל בכ"כ חמימות..בכזה חיוך.
"כן בטח..חבל שאתה עוזב אבל..."
"גם אני לא רוצה לעזוב אבל אני חייב.."
"ומה עם שני?.."
"נראה לי שאנחנו נצטרך להפרד כי אני גר רחוק ממנה"..
[אצלנו הבצפר הוא פנימייה..חלק פנימיסטים וחלק אקסטרנים[כאלה שנוסעים כל יום הבייתה..]..אני אקסטרנית והוא פנימיסט]
"יהיה לי חבל..כי אני אצטרך להפרד מחברים טובים"..."כמוך.." הוא התיישב על השולחן שלי והסתכל עליי..הסתכלתי לו לתוך העיניים וראיתי דרכן כ"כ הרבה..
