מהמם מאמיייי..
ד"א איך קוראים לך?
זה מדההההההההים
את כותבת ממש ממש יפה.
המששששך ?!
למי ששאלה,קוראים לי דין. אני בת 15 מאשדוד.
ואני כותבת ממשתמשת ישנה של חברה שלי.
=פרק 4= מקווה שתאהבו :]
זה היה שלומי.
לאחר מספר דקות התעשתתי והתחלתי ללכת חזרה לכיוון הבית. מוחי קדח מרוב מחשבות וזכרונות.
לפתע שמעתי קול קורא בשמי "מאיה! מאיה! זו את?"
ידעתי שזה הוא אך לא רציתי לענות. לא רציתי לחזור לתקופה ההיא.
הוא בא ונעמד מולי כשעל פניו חיוכו הגדול. החיוך הזה... הוא תמיד המיס אותי.
"ידעתי שזו את.. את רואה,אפילו אחרי שנה אני מזהה אותך" אמר.
"כן.." אמרתי והשפלתי את מבטי לרצפה. התפללתי שהאדמה תיפער ואני אפול לתוכה ולא אצטרך לעמוד בתוך כל הבושה הזאת.
עמדנו שנינו בשתיקה מביכה ובעיניים מושפלות.
"אז," אמר שלומי,וניסה לפתח שיחה. "מה את עושה פה ברמת השרון?".
"סתם,באתי לבקר את אבא שלי ואת אחותי הקטנה,כמו שאתה רואה".אמרתי והצבעתי על שירה. הוא לא ידע על כל הסיבות לגירושים של הוריי,ולא הרגשתי צורך לפתוח זאת בפניו כעת.
"טוב,אז..יש לך מספר טלפון או אייסיקיו? אני אשמח להיות איתך בקשר בזמן שתשהי פה,וגם אחרי" אמר וחייך אלי בחיוכו הממיס.
"אה.. כן,בטח. אבל יש לך את המספר שלי לא?"
"אה.. לא בדיוק" אמר והחל לגמגמם. "מחקתי אותו אחרי המקרה האחרון. מצטער" ראיתי שפניו מתחילות לקבל גוון אדמדם וחיוך עלה בזווית פי (:
"טוב,אז תביא לי את הפלאפון שלך,אני אשמור לך את המספר פלאפון ואיסיקיו שלי" אמרתי ,ותוך כדי חייכתי אליו.
"טוב,אז תודה על המספר טלפון.נהיה בקשר" אמר,ופנה ללכת מהמקום.
"רגע שלומי!" שמעתי את קולי קורא לו. אך לא האמנתי שזו אני.
"כן מאיה,רצית משהו?"
"אה..את האמת ש.." התחלתי להסתבך עם המילים "לא משנה כבר,להתראות שלומי". אמרתי,הסתובבתי והלכתי.
כל הדרך צפו במוחי זכרונות רבים מהתקופה הכל כך מאושרת שהייתה לנו.
מכיתה ח' אהבתי את שלומי,הוא היה בכיתה המקבילה שלי. אך אף פעם לא האמנתי שזה יצליח בינינו.
אומנם שנינו הסתובבנו עם אותה חברה,ותמיד הגנבנו חיוכים ומבטים אחד לשנייה. אבל לא האמנתי שיהיה יותר מזה.
עד שהוא ניגש אליי יום אחד בהפסקה ושאל אם אני מבינה את החומר במתמטיקה.
"כמובן" אמרתי לו. למרות שלא ידעתי כלום. העיקר שידבר איתי.
"נהדר" אמר "אז בא לך לקבוע למחר אחרי הצהריים ותלמדי אותי?פשוט אני לא יודע כלום למבחן".
"אין בעיה" אמרתי ופניתי משם.
הלב שלי כמעט נקרע ממקומו מרוב שמחה. כל היום היה חיוך מרוח לי על הפנים. אי אפשר היה לתאר את האושר שהציף אותי.
עבר שבוע,ועבר חודש,חודשיים,שלושה והקשר שלי ושל שלומי התהדק כל כך עד שהיינו בלתי נפרדים אחד מהשני. זו הייתה תקופה נפלאה ללא ספק.
וכצפוי,אני ושלומי הפכנו לזוג. היחסים שלנו היו רצופים במכשולים ובעיות. ועל הכל התגברנו. על הכל!
חוץ מהדבר ההוא.. אני לא יכולה לשכוח זאת,ואני מניחה שאף פעם לא אוכל.
דמעה קטנה ומלוחה זלגה על לחיי.
הזכרונות נראו כל כך חיים ומוחשיים. כל כך טריים.
אבל הכל השתנה. כל המציאות היפה והמושלמת הזאת השתנתה בדיוק לפני שנה..
איזה מעלףףףף..=]
בובה מה האיי סי שלך?.
^תרשמי לי מה האיסיקיו שלך,אני כבר אכנס אלייך.
ותודה בובה.
וסתם_ילדה תודה גם לך (:
דיןןן זה מהמממם ..
מסקרן אותי לדעת מה זה הדבר ההוא שהם לא הצליחו להתגבר עליוו..
מקווה שזה יתגלה בקרווב..
מחכה להמששך, שיהיה לך יום מקקקסים ..
לירן [:
pucha אני כנראה אפרסם אחרי צהריים או בערב את הפרק. כי נשאר לי עוד לכתוב אותו,ואני לא אהיה רוב היום בבית.
אבל אל תדאגי זה יתגלה בקרוב,אפילו בפרק הבא (:
ותודה רבה על כל המחמאות. את מעלה לי חיוך ענקי ! 😁
פירסינג,אני אכנס אלייך לאיסיקיו עכשיו :]
^ אני עכשיו אתחיל לכתוב המשך ואפרסם בערב. (:
ממממאמי ממש יפה [:
תממשיכי כפרה
אתר האהבה הישראלי