העולם המעוות שלנו-סיפור על ילדה שמנה

"נמאסססס לי!" לירון זעקה בחוזקה,מושכת,צובטת,מקמטת ותופסת את עודפי השומן שנתלו
במהלך השנים על גופה. הדמעות מציפות את עינייה,הגוף כולו כואב ואדמומי,והלב.. הלב שותת דם והנשמה,הו,הנשמה.. הנשמה שונאת את הגוף שבו היא מצאה את עצמה.
לפתע קולה של לירון השתתק,היא נסגרה לעצמה כחרק מפוחד,נצמדה לקיר,התיישבה על הריצפה והדמעות ממשיכות, שוטפות את פנייה ומותירות שבילים זהובים על לחייה התפוחות.לפתע חריץ אור קטן נכנס לחדר,לירון הרימה את מבטה המטושטש מדמעות וסונוורה מעוצמתו החזקה של האור,רק הדמות שניצבה בפתח הדלת איפשרה לאישוני עינייה להתרחב טיפה ודמותו נגלתה לפנייה-הדמות של הילד שהיא אהבה כ"כ,אך הוא רק יירד עליה,השפיל אותה,צחק עלייה והקניט אותה במשך השנים.רק באשמתו,רק באשמתו כול פעם כשהייתה מרגישה עצבות היא הייתה רצה למקרר,מתנחמת על-ידי האוכל. מבטיהם הצטלבו לאחד,דמעותייה נצצו בחשכה ואותו ילד הבחין בה בוכה. כאב לו הלב עלייה,הוא ידע שהיא כנראה בוכה בגללו,הרי לא ממזמן הוא העליב אותה וצחק על משקלה בפני כול אותם האנשים שחשבה שהם חברים שלה,אבל הם,הם גיחככו וצחקו כאילו אין מחר. "ילדה,למה את בוכה?" שאל אותו הנער,אפילו את שמה הוא לא ידע,הרי הוא התרגל לפנות אלייה רק בכינויים מעליבים שהיו מביישים כול אדם."אפילו לדעת איך קוראים לי אתה לא יודע?" לירון שאלה מתוסכלת בשעה שהביטה באגודלייה שרצו בעצבנות זה אחר זה. עיניו של הנער נצצו בחשכה,וניכר היה בעיניו שבפיו אין תשובה. בשארית כוחותייה לירון נעמדה,התקרבה אליו לאט-לאט.בכול צעד הדמעות שרפו את עינייה וצרבו את לחייה אך לירון הייתה חייבת לעשות את זה,להתקרב אליו לאט ובזהירות,להתקרב אליו יותר משאי פעם היא התקרבה,ולהפליק ללחיו סטירה מצלצלת. הנער לא הבין מאיפה זה בא לו,הוא הסתכל על לירון בתדהמה -"שבת תרביץ לי?" הוא חשב לעצמו אך לירון לא נתנה לו לחשוב על זה יותר מידי.
"ספלאשש" היא הנחיתה על פניו עוד סטירה,ספק מכאב,ספק מאהבה. בקושי רב לירון התחזקה,צברה כוחות ואמרה בנחרצות:" אתה אולי לא יודע,אבל אני אוהבת אותך. כול מילה שאמרת עליי,כול בדיחה שסיפרת על חשבוני,כול דבר קטן נכנס לליבי וחרך אותו,שבר אותו,קמל אותו . אני יודעת שאני לא יפה,אני שמנה ומכוערת,אני לא שווה כלום.." לירון אמרה ובכול משפט דמעותייה התחזקו וקולה רעד יותר ויותר. אותו הנער התקרב יותר קרוב אל לירון,הוא הביט בעינייה הדומעות ואמר-" את יפה,למרות שאת שמנה.אני יודע שאני לא הייתי בסדר כשצחקתי עלייך והשפלתי אותך כ"כ הרבה אבל..אבל.." הוא אמר ואז הוסיף:"טוב,אין לי תירוץ,אני לא יודע למה עשיתי את זה,מה גרם לי לדבר ככה כי אני בכלל חושב שאת ילדה יפה,יפה בדרך המיוחדת שלך..." הוא אמר וזיק של דמעה הציץ מזגוגיות עיניו. "אני לא יפה,אני שמנה,אני מכוערת ומגיע לי למות..ככה לפחות אני אהיה רזה!" היא אמרה ונסגרה אל עצמה שוב כחרק מפוחד ונפלה על הריצפה בכאב.
אותו הנער התכופף לעברה,הביט בפנייה ואמר:"לדעתי,את יפה!"......







טוב,כתבתי את הקטע הזה לאחר שיחה עם ילדה שלא מעריכה את עצמה מספיק. היא חושבת שאם יש עלייה כמה ק"ג עודפים אז היא לא יפה,ממש כמו לירון בקטע. מטרתי היחידה בקטע הזה היא בעצם לנסות להראות שאפשר להיות גם שמנים וגם מוערצים. שזה שאתה שמן לא בהכרח דבר רע. אני לא יכול לחנך אלפי ואלי אפילו מיולונים של אנשים שחושבים שלהיות שמן זה מכוער אבל לפחות אני מנסה איתכם,אתם,הקוראים של הקטע הזה.
תחשבו פעם הבאה לפני שאתם מעירים "אווי,איזה שמן\ה!" כי,כמה מפליא,גם לשמנים יש רגשות וכמובן אוזניים.הם יכולים לשמוע כשאתם מגחככים עליהם...


מקווה שהצלחתי להעביר את המסר..