השמש באותו היום הייתה חמה,
ילדים נהרו אל ביתם מבית הספר,
ורק היא נזרקה לה על הכביש..
ככה היא שכבה שעות על כביש האספלט,
רגליה נודפות דם.. ועיניה מזילות דמעה אחר דמעה..
לאט לאט המקום התרוקן מאנשים, והיא נותרה לבדה
איש לא טרח לעזור לה, ולבדוק מה איתה..
והיא גם לא רצתה לשמוע מאיש,
היא רק רצתה להיות לבד..
עם עצמה ועם האלוהים
שבטח מביט עליה עכשיו מלמעלה,
ומתעצבן על כך שהיא בוכה סתם ככה מנפילה על הקרקע..
אבל לה לא היה אכפת, בכי היה מרגיע אותה..
היה נותן לה הרגשה טובה, היה נותן לה להתפרק,
והכי חשוב היה נותן לה לברוח קצת מהעולם הזה..
היא כל כך רצתה להגיע הביתה מוקדם,
כדי להיפרד מאביה שהולך לבית החולים..
כל היום רק תכננה את החזרה הביתה מבית הספר :
לצאת לפני הזמן, ללכת לשירותים בזריזות..
ולאחר מכן לנהור הביתה כמו שאר הילדים,
רק הרבה לפניהם כדי שלא תאחר..
מרוב פזיזות מצאה עצמה מושלכת על הרצפה,
רגליה השתפשפו ודם החל לרדת..
הכאב גרם לה לבכות, להתייסר..
גם על הנפילה וגם על העובדה שפספסה את אבא שלה..
הוא כבר נסע, וסיכוי קלוש שתזכה לראותו שוב,
הרי מותו קרב..
היא לא מיהרה לקום מהכביש, אין לה בשביל מה להזדרז יותר..
היא ידעה שאיחרה את המועד,
משהו בתוכה אמר לה שמעכשיו הכל הולך להשתנות..
והכל בגלל הנפילה הארורה..





